לקראת סוף הסרט על מופעי האיחוד של הכבש השישה עשר, מהרהרת המנהלת האמנותית אתי אנטה כיצד הפרויקט היה נראה לו יהונתן גפן ז"ל היה יכול להיות מעורב. "אני חושבת שזה היה מופע פוליטי יותר", היא אומרת כשברקע החבורה (גידי גוב, יהודית רביץ, דויד ברוזה ויוני רכטר) מבצעת את "יהיה טוב". "כרגע", היא מוסיפה, "זה מופע רגשי מאוד ומוזיקלי מאוד. הוא יותר בא לאחד מאשר לחדד את הקוצים ואת הפינות".
טעם לוואי חמצמץ. "האיחוד"
(ללא)
זאת הבחנה לא מפתיעה במיוחד לגבי המופע, אבל היא מסבירה מדוע הסרט של הבמאי רן טל משאיר טעם לוואי חמצמץ. נדמה שהדוקומנטריסט המוערך פשוט לא נמשך במיוחד לשירים עצמם, לאייקונים שמבצעים אותם ולמיתולוגיה שנבנתה סביב האלבום למרות הכישלון במקור. בקטעים שעוסקים בנושאים האלה, ואפילו בהצגת הביצועים עצמם, אין שום תנופה יוצאת דופן או התרוממות רוח. סביר להניח שבמאים אחרים, נניח אבידע ליבני או ענת גורן היו מגיעים לתוצאה אפקטיבית הרבה יותר.
לעומת זאת, ניכר שטל התעניין הרבה יותר בפער בין המלחמה הפיזית והתרבותית שמשתוללת בחוץ לעומת טקס ניחום האבלים הקולקטיבי שהתרחש באולמות, שבאופן אירוני התאפשר בזכות אחד היוצרים הכי פוליטיים בתולדות האומה. ומכיוון שגפן לא יכול להביע את דעתו על המופע ובעיקר על התפקיד הספציפי שהוא מילא אצל קהל מגוון, טל כמו שאף לעשות זאת עבורו. לפי פרסום ב"הארץ", המאמץ הזה נתקל בהתנגדות מצד ההפקה והטאלנטים. נשמע שגם הוא התבקש פחות "לחדד" ויותר "לאחד".
אמנם רק מי שראו את גרסת הבמאי יודעים למצוא את ההבדלים, אך מהצפייה בהחלט נוצר הרושם שכבר בשלב הצילומים התפצלה דרכם האמנותית של טל והמתועדים. מצד אחד, הם לא ששו להרחיב על המובן מאליו (נוסטלגיה היא הקלונקס של החרדה הקיומית והפוליטית) ובטח שלא לצלול לתוך הדיסוננס שבין השירים הנאיביים למצב המאוד לא-נאיבי. מאידך, הוא לא משך בקצוות שהושלכו לעברו, למשל הצטברות הניכור של ברוזה כלפי יתר החבורה ("איש מהם בעצם לא ראה אותי מופיע"). אפילו השאלה הבסיסית, מה שמר את "הכבש" בחיים כמעט 50 שנה למרות האדישות הציבורית בזמן אמת, לא זוכה לדיון רציני. את החלל נדרשות למלא סיטואציות אווירתיות ולא נחוצות, כגון ביצועי מקהלות לשירים וצילומי דיוקן של באי ובאות המופע. חסר רק הכיתוב "מזכרת קטנה מאירוע גדול".
לא בטוח בכלל שכיוון "פוליטי" יותר היה מוביל למסמך מהדהד בהרבה, או לחילופין שטון רך עוד יותר ונימוח היה פחות איכותי והולם. הבעיה היא שהאופציה שכן נבחרה מדגימה היטב את משמעות השורה האלמותית: "מי שמביט בי מאחור/לא יכול לשאול אותי שאלות/ששואלים מלפנים".
