נוֹלַדְתִּי אֶל הָעִבְרִית
וְאֵלֵךְ מִמֶּנָּה
אוּלַי
עִם קַמְצוּץ
שֶׁל רוּחַ
שֶׁתִּשׁוֹב בַּסַּבְיוֹנִים
שֶׁמִּלְּאוּ אֶת חֲצַר הַיַּלְדוּת
בֵּין הָשִׁכּוּנִים
כַּף פְּתוּחָה
שְׂפָתַיִם קפוצות
לִשְׁרִיקָה, עַפְעַפַּיִם
עֲצוּמִים בַּשֶּׁמֶשׁ
קוֹל מֵשִׁיב
אֶת מָה שֶׁהָרוּחַ
אַחַר כָּךְ
תִּקַּח
הנווט
כְּשֶׁהַגּוּף הוּא חֲלָלִית
מְקַרְטַעַת, אֲבוּדָה בַּחֲגוֹרַת אַסְטְרוֹאִידִים
וּבְתָּא הַפִּקּוּד רָכוּן נַוָּט מֻכֶּה שִׁכְחָה
כָּל מַכְשִׁירָיו מְכוּיָלִים לְיַעַד אַחֵר
לְבִּיטֶלְג'וּס, לְאַלְפָא קֶנְטָאוּרִי
אֶרֶץ הִיא זִכָּרוֹן מִתְפּוֹרֵר
אַבָּא
רָכוּן בַּסָּלוֹן
בְּכִסֵּא הַגַּלְגַּלִים, מֵנִיד
אֶת רֹאשׁוֹ הַלָּבָן כְּצִפּוֹר
מַבָּטוֹ מַרְחִיק לַמִּרְפֶּסֶת
אֶל אֵיזֶה אֹפֶק לָבָן
בִּלְתִּי מְמֻפֶּה
הים
לטוני קרטיס, משורר מאירלנד
בְּחַיִּים אֲחֵרִים הָיִינוּ יְכוֹלִים לִהְיוֹת
חֲבֵרִים טוֹבִים וְלִשְׁתּוֹת לִכְבוֹד הַשָּׁנִים וְהַיָּם
שֶׁאַחֲרָיו עוֹד יָם, וְאַתָּה הָיִית וַדַּאי הֶחָכָם
כְּלוֹמַר הַשָּׁנוּן, הָאָהוּב, וַאֲנִי מִי שֶׁשָּׂמֵחַ לִשְׁהוֹת
לְצִדְּךָ כְּשֶׁאַתָּה מַטֶּה מְעָט אֶת רֹאשְׁךָ וּמְחַבֵּר
בְּדָיוֹת מֻפְלָאוֹת, כָּל הַמִּלִּים שֶׁאַתָּה מְעַרְבֵּב
וּמוֹזֵג בְּלִּי שְׁהוּת, בְּלִּי טָעוּת, זֶה יָפֶה, זֶה עוֹבֵד
וּפָשׁוּט לְתִרְגּוּם לַשָּׂפָה שֶׁבָּהּ אֲנִי מְדַבֵּר —
יָם פִּרְאִי וְשִׁכּוֹר וְאִיִּים וְרוּחוֹת עַתִּיקוֹת.
מָה נִזְכַּרְתִּי בָּךְ פִּתְאוֹם הַבֹּקֶר בְּדַרְכִּי חֲזָרָה
לְבֵיתִי. כָּאן אֵין חוֹף, אֵין יָם, מִלְּבַד הַנֶּצַח הַנִּמְתָּח
עַכְרוּרִי מֵעֵבֶר לַבָּתִּים הַנִּשְׁטָפִים לְמִזְרָח.
בּוֹא, שִׁיר שׁוּב אֶת הַגַּל הַנִּשְׁטָף אֶל הַחוֹף
וְחוֹזֵר וְנִשְׁטָף בְּקֶצֶף סָמִיךְ שֶׁל בִּירָה שְׁחוֹרָה.
