לולו וקופיק // רותו מודן } כתר } 80 עמ'
אנשים משתמשים במילה גאוני בפזרנות חסרת אחריות. אני חסכתי אותה, אבל עכשיו הרגע להוציא אותה בתבונה: הספר החדש של רותו מודן, 'לולו וקופיק' הוא פשוט גאוני. לולו וקופיק הם אחים, הגיל המדויק שלהם לא מצוין, אבל אם צריך להמר אז לולו בת עשר וקופיק תכף בן שבע אבל נראה פחות. לולו ארוכה ורזה, עם אולסטאר, משקפיים, טיץ שחור וסווטשירט צהוב שהזכיר לי קצת את ה'איש בכובע הצהוב', ידידו של ג'ורג' הסקרן. קופיק הוא באמת קצת קופיפי, עם מכנסי ברמודה וקפוצ'ון אדום על הראש, כתשובה הישראלית לצווארון הגולף של מוטי מבזוקה או לספיידרמן.
לולו וקופיק, שחלק מעלילותיהם מוכרות לקוראי מגזין 'עיניים', הם חברים טובים. אמא שלהם היא אסטרונאוטית ואבא שלהם הוא יו"ר איגוד מגדלי הבננות. חלק מההרפתקאות המשוגעות שלהם קורות כשהם באים לבקר בעבודה של ההורים, וחלקן מתרחשות סתם במגרש של בית הספר, או בבית. הצחוק נמצא, בין היתר, בפער שבין מופרכות האירועים לנונשלנטיות של האחים. פער שמרמז, אם אנחנו מתעקשים להיות מבוגרים מרגיזים, על עולם הדמיון שלהם. זה ריאליזם פנטסטי עם וייב של שכונה.
איור מתוך הספר: רותו מודן
אבל מה שגאוני באמת ב'לולו וקופיק' הוא הדיונים הפילוסופיים שהוא מבליע בתוך הצחוקים, תוך שהוא מזכיר עד כמה ספרות ילדים שטותניקית היא קרקע פורייה לדיון. למשל, בסיפור הראשון מהחמישה, 'האגודה למען ההתחלה', ננזפים האחים על הבלגן בחדרם, שמלא בפרויקטים שהותחלו ונזנחו, כמו תוכניות לבניית כדור פורח: "מרגיז אותי שכולם מחשיבים רק את הסופים!" אומרת לולו בלואיס-קרולית שוטפת, "אני כל הזמן שומעת כמה חשוב לסיים, אבל אף אחד לא אומר כמה חשוב בכלל להתחיל". מהרעיון הזה הם מגיעים לכנס פוליטי של "האגודה למען ההתחלה", אגודה מונטי-פייתונית שחבריה לבושים כולם כביצים (אחרי שהתלבטו ארוכות בין ביצה ותרנגולת). בסיפור 'יום הולדת שמח', הילד אמיל בוכה כי אף פעם לא חוגגים לו יום הולדת. אחרי שהילדים מממשים את זכותם הדמוקרטית למחות על העוול הנורא הזה, הם מגלים שהסיבה למחדל היא שאמיל מעולם לא נולד, הוא פשוט תמיד היה פה. מודן מיישבת את האבסורד הקיומי באופן ויטגנשטייני-שובבי, כשקופיק מציע שבמקום "יומולדת", יציינו לאמיל "לולולדת" – כלומר את היום שבו הוא פגש את לולו לראשונה. ובא לציון גואל סמנטי וכיפי, כשהקוראים למדים שלפעמים בעיות שנראות בלתי פתירות לחלוטין הן בסך הכל שאלה של הגדרה ושל גמישות.
תקופתנו, על הפחדים המחודשים מפני סופו האקזוטי של העולם, מזכירה את ימי המלחמה הקרה, שהיו תור הזהב של הקומיקס העתידני. חוברות קומיקס אמריקאיות כמו Strange Adventures ו-Weird Science עסקו בחייזרים, בשיבוט, במסעות בחלל ובזמן. גם אצל לולו וקופיק יש התייחסות לתמות הקלאסיות האלה, רק בצחוק וקלילות. בפרק 'הבננה המשוכפלת' הילדים מתוודעים למכונת שכפול בננות, שהבננות המשוכפלות שהיא מייצרת הן לא בטעם בננות, אלא בכל מיני טעמים מגעילים כמו לפת או חצילים, זאת משום שהמכונה, שעדיין בפיתוח, "יודעת לחקות את צורת הבננה, אבל לא את הטעם", משפט שצריך להיות מושמע בכל דיון על בינה מלאכותית. בהמשך נופלת לולו עצמה אל תוך מכונת השכפול, ונוצרים 250 עותקים זהים שלה. הפתרון לאסון הגנטי הזה הוא שהשכפולים של הילדה נשלחים לגרינלנד במכולת בננות. במובן מסוים, זה מוצא בסגנון של קומבינה ישראלית לבעיה הרת גורל. אפשר בהחלט לדמיין את אחד משרי הממשלה משמיע פתרון כזה.
בפרק האחרון ההורים צריכים לארח את ראש ארגון מגדלי הבננות העולמי. הילדים נשארים לראשונה ללא בייביסיטר ומגלים שזוג עטלפי פירות מחסל להם את המנגו במטבח. שני העטלפים הם בעצם זוג אחים מקבילים, לולה ועטלפיק. אבא שלהם הוא ראש ארגון מכרסמי האבוקדו ואמא שלהם מדריכת טיסה. הילדים והעטלפים משחקים, תוך שהם משווים בחדווה את הדומה והשונה ביניהם. דרך עיניהם של הילדים מודן מדגישה את הדמיון בין זרים מוחלטים, והשוויון האפשרי בין מי שנחשבים למארחים למי שנתפסים כפולשים. גם המסר המקסים הזה, לצד שאר הרעיונות ההומניים היפים, מועבר כאן על הדרך, בשילוב ייחודי של ציניות ותמימות, דמיון והומור. אם להשאיל את מילותיה של אוליב גרוג-לבנטל, הילדה הראשונה על הירח, רותו בונה את החללית בעצמה ומשגרת את עצמה, והיא הילדה הכי גאונה ביקום. •
