היסטוריוגרפיה של הספרות העברית החדשה, מכונה הדור הספרותי שצמח לקראת סוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 "דור התחייה". הדור הזה הוא אחד הדורות המרשימים ביותר, אם לא המרשים מכולם, בספרות העברית המודרנית. מנייה לא ארוכה של אחדים בלבד מהבולטים בדור הזה תסייע לאשש את האמירה הזו: ביאליק, עגנון, ברנר, אחד העם, ברדיצ'בסקי, טשרניחובסקי, אצ"ג. מקובל לטעון שהיחס של בני הדור הזה למסורת ישראל היה גמיש יותר מאשר אצל כמה מאבותיהם הרוחניים, סופרי "ההשכלה" העברית. סופרי התחייה, בהיותם בעלי רגש לאומי עז (לא כולם), ראו בחלקים מסוימים בדת היהודית חלק מהתרבות הלאומית, בדומה למשנת "המוסר הלאומי" של אחד העם.
במאמר הזה אני מבקש להתמקד בשלושה נציגים בכירים של בני הדור ההוא שבשלושה סיפורים שונים תיארו חילול של יום הכיפורים. יום הכיפורים, שמשלב מסוים בתולדות ישראל הפך למועד הכי טעון בקדושה בשנה, מבטא באופן סינקדוכי את דת ישראל, וחילולו, לפיכך, מבטא מרד במסורת ובדת הזו. אך, כפי שנראה, המרידות של שלושת הנציגים האלה הינן בעלות טבע שונה.
יהודים מתפללים בבית הכנסת ביום הכיפורים | ציור של מאוריצי גוטליב
בנובלה המפורסמת-בשעתה, 'לאן', של מרדכי זאב פיירברג (1874-1899), שפורסמה בכתב העת 'השילוח' תחת חסותו של אחד העם, ממש בסוף המאה ה-19, מחלל גיבור הנובלה, נחמן "המשוגע", בן הרב, את יום הכיפורים באופן הבא: "יום הכיפורים. בית הכנסת מלא מפה לפה אנשים לבושים לבנים וטליתות. [...] על הבמה בתווך עומד צעיר לימים [...] הקהל הגדול מתבונן אליו בכבוד, בדעתו כי לא מחשבות פעוטות חושב עתה רבי נחמן בהרב, זה הכוכב החדש ההולך ומתגלה על שמי היהדות [...] הכל הבל! – קרא נחמן, ויקח בידו את נר השעוה הדולק על הבמה – ויכבנו...".
מעשה החילול של נחמן נעשה בבית הכנסת, לעיני הקהל. זהו גם לא החילול "המתבקש" כביכול של יום הכיפורים, כלומר שבירת הצום, אלא חילול "סתם", ללא תאוותנות. ואכן, כשמתבוננים ברגע המכונן הזה שהוצב בפתח הסיפור, הרי שחילול יום הכיפורים של נחמן הינו חילול רוחני מאוד וציבורי מאוד, בכל המובנים. כלומר, הוא נובע לא מתאווה גופנית ולא מאפיקורסיות פרטית (אם כי גם זו קיימת באישיותו), אלא מרגשותיו הלאומיים הבוערים של נחמן שחש שעם ישראל חנוט בחוקים מיושנים שלא מאפשרים לו לחזור ולשגשג. לחילול באמצעות כיבוי הנר קדמה זעקה של נחמן על כך ש"עד מתי נהיה ממבלי עולם?" כלומר, בגוף ראשון רבים, עד מתי אנו, היהודים, נהיה בטלנים. ממעשה החילול חוזר הסיפור לאחור ומספר את קורות נחמן ואז, לקראת סוף הסיפור, כשהוא שב אל המאורע הדרמטי, אנחנו מבינים שהוא נבע גם מתהייתו על הדרך הנכונה בה על העם ללכת: "לאן? לאן? אוי, לאן? [...] ואז עשה את המעשה הנורא בלילה הנורא ההוא!"
כ-14 שנה אחרי פיירברג, בשנת תרע"ג, פירסם מיכה יוסף ברדיצ'בסקי (1865-1921) סיפור קצרצר בשם הנושא משחק מילים, 'הצלי בהיכל' ("הצלי" במקום "הצלם"). בסיפור נתפס בבית הכנסת יהודי, המכסה את ראשו בטלית בזמן תפילת יום הכיפורים, והנה "הרעבתן הזה, שלא יכול לעצור ברוחו לבלי לאכול ביום הכיפורים, שם בחשאי בכיסו חתיכה מ'כפרה' צלויה; ובכל עת שעמד אל הקיר וטליתו על ראשו נעץ שיניו ביותרת זו – ואכל. מיום היווסד הארץ לא היה כדבר הזה בעיר יהודית ואצל אנשים ישראלים, כי ימרו את פי ה' אתו בביתו".
לכאורה, הסיפורון הזה של ברדיצ'בסקי עולה בקנה אחד עם האידיאולוגיה שלו שביקשה לזהות ולעודד ויטליזם יהודי, ולפיכך רואה בתאוותן הזה דווקא אדם בעל סימני חיוניות נצרכים בתרבות היהודית הסגפנית והחלושה. אבל הסיפור הקצרצר הזה יותר מורכב מהרגעים החלשים של הניטשיאניות הוולגרית שלעיתים (רחוקות) לקה בה ברדיצ'בסקי (בצד יצירות גאוניות שכתב, כמו 'עורבא פרח'). זאת משום שהסיפור דווקא מלמד על כוחה של הקהילה היהודית! אכלן תרנגול הכפרות ביום הכיפורים נחשד על ידי הרשויות במסחר בשטרות מזויפים, ואלו, הרשויות, פושטות על ביתו דווקא ביום הכיפורים ולבסוף מגיעות לבית הכנסת. שם הן מבקשות לחפש בכליו. אבל אותו ישעיהו-אריה (זה שם הגיבור) מסרב, עד אשר שלושת פקידי הרשות מכריעים אותו ומגלים – את התרנגולת הצלויה! משמע: מורא הקהילה היה גדול ממוראה של מלכות וישעיהו-אריה היה מוכן להסתכן בחשד של הרשויות ולא להיחשף כמחלל יום כיפור בעיני הקהילה!
הטיפול המורכב ביותר בעיניי בחילול יום כיפור מבין השלושה המובאים במאמר זה הוא הטיפול של אורי ניסן גנסין (1879-1913), בנובלה המופתית שלו, 'בטרם', שפורסמה ב-1909. גיבור הנובלה, אוריאל אפרת, גם הוא בן של רב, וגם הוא צעיר לא מאמין, אך כזה שאינו חושב שזו "מציאה" גדולה להיות אפיקורוס. ובאחד הרגעים החזקים בנובלה הוא הוזה איך ייפול לרגלי אביו ויקרא: "אבא! הלא אמת הדבר, שיש אלוהים בשמים, אה? פשוט – אלוהים גדולים וטובים...או אפילו שאינם טובים – אמת, אה?". אבל הוא יודע שהוא לא מסוגל להאמין. כמו שגם הוא אינו מסוגל להתנחם בהומניזם החילוני של מכרו, ד"ר שלשלת, המאמין ב"גראנד קונספטיון ד'הומאניטי" (צרפתית: הרעיון הגדול של האנושות). הקיום אבסורדי כל כך, המוות בעל כוח הפרכה גדול כל כך, שנחמת ההומניזם החילוני נראית לאוריאל נחמת שוטים. והנה, בחזרתו של אוריאל לעיירתו הקטנה הוא פוגש ברכבת באחיו של אותו ד"ר שלשלת ההומניסט ונזכר שאותו אח היה מארגן מדי יום כיפור "ארוחת חברים חשאית" (המירכאות במקור), כלומר ארוחה דשנה ביום כיפור לאפיקורסים של העיירה.
ביום הקדוש עצמו, נזכר אוריאל, היו כופרי העיירה הצעירים פוגשים זה את זה ברחוב "ואיש בחברו מחפש ושואל בארשת פנים כמהים, בארשת פנים כמהים שבדבקות שבאיזה קידוש-השם: — אי נחטא היום?" הטון הסאטירי בתיאור החוטאים מתוך כמיהה ודבקות של קידוש השם, נובע מכך שבעיני אוריאל נחמת הכפירה היא נחמה מפוקפקת. הוא יודע הרי מה פירוש מבטם של הצעירים ביום הכיפורים, פירושו (כפי שהוא מהרהר): "אני ואתה גלוי לנו אותו סוד, שאין אלוהים בשמים". זו עובדה נכונה, לדעת אוריאל, אבל לשמחה מה זו עושה?! •
