הבמאי // דניאל קלמן } תרגום: ניצה בן ארי } פן } 365 עמ'
הבמאי ג"ו פאבסט, אחד הבמאים המכוננים של רפובליקת ויימאר, שקנה את עולמו בתקופת הסרט האילם, עוזב את מדינתו עם עלות הנאצים לשלטון, ועובר עם אשתו ובנם להוליווד. שם מתחוור לו שהסצנה ההוליוודית היא תעשייה מחושבת שרואה באמן כלי שרת בידה, ולא אמן חד-פעמי שמביא למסך יצירתיות וחדשנות משלו (הוא, למשל, פיתח שיטת צילום שהשפיעה על עולם הקולנוע דורות קדימה, וגם גילה לעולם את גרטה גארבו בסרטו הביקורתי מ-1925 על פערי המעמדות בווינה, 'רחוב ללא שמחה'). האכזבה מהתכתיבים ההוליוודיים ומברק דחוף מאמו החולה של פאבסט מחזירים את המשפחה לאוסטריה בלי אפשרות יציאה. האמונה של פאבסט שבאירופה, שבה הוא שם דבר (ולא פליט כבאמריקה), הוא לא יידרש לתכתיבים מגבוה, מתנפצת אל מול הפגישה עם גבלס, שר התעמולה הנאצי. ברצף של פשרות קולנועיות ואידיאולוגיות פאבסט מוותר על עצמו, ומאבד לא רק את זהותו ה"אדומה", הסוציאליסטית, אלא גם את היכולת ליצור אמנות משמעותית.
הסופר הגרמני דניאל קלמן, שמאחוריו כמה רומנים מצליחים, מציע ב'הבמאי' (שהיה מועמד השנה לפרס הבוקר הבינלאומי) שילוב מיוחד בין חומרי מציאות לבדיון. בצד דמויות היסטוריות כמו פאבסט עצמו, גבלס, הבמאית הנאצית לני ריפנשטאהל והשחקניות גרטה גארבו ולואיז ברוקס, הוא מציג סדרה של דמויות בדיוניות. מתוכן ראוי במיוחד לציין את דמותו של עוזר הבמאי, פרנץ וילצק, דמות לא-מפותחת ודי משנית בסיפור, אך כזו שמחזיקה לכאורה את המפתח למידע על היצירה האחרונה, האבודה, של פאבסט, 'מקרה מולנדר', שכנראה צולמה בפראג בסוף מלחמת העולם השנייה. שתי ההופעות הבולטות של וילצק הן בפרק הראשון ובפרק האחרון של הרומן, שבהם הוא מופיע כדמות דמנטית שאינה יכולה מטבעה לפתור את תעלומת הסרט האחרון. זוהי גם דמות חלשה מבחינה ספרותית, והעובדה שהיא פותחת וסוגרת את הרומן נראית פתרון קל מדי שפוגם מעט בווירטואוזיות של הספר המרתק הזה.
ג"ו פאבסט | צילום: גטי אימג'ס
(ullstein bild via Getty Images)
הדמות הראשית של הרומן, זו של פאבסט, היא דמות עגולה במובן הספרותי, אמביוולנטית, מכילה סתירות הן בעולם הנפשי שלה והן במהלכיה בעולם הממשי. מזווית אחרת אפשר לומר שהיא דמות ש"לא מחליטה" באיזה צד היא, אלא נגררת אחרי המציאות. אבל בסוגריים אוסיף שחוסר החלטה הוא לעיתים קרובות החלטה בפני עצמה. בכל אופן, החידוש המשמעותי של קלמן בנוגע לדמות היסטורית זו הוא יצירת עולם פנימי אמין ומשכנע – אך שרובו ככולו בדיוני. לספרות יש אמנם את הפריבילגיה לערב בין מציאות לבדיון כדי לחקור דמות אפשרית של האנושי, אך אין ספק שעולה כאן שאלה אתית: האם השימוש בשמה של דמות היסטורית, שהידע על אודותיה, על עולמה הפנימי, וגם על התנהלותה בעולם הממשי מוגבל מאוד, הוא מעשה מוסרי? בראיון מצולם איתו אמר קלמן שתחילה המציא לדמויות שמות בדויים, אך זה לא עבד, וכששינה לשמות הממשיים חלה פריצת דרך בכתיבה. זו ודאי לא תשובה מספקת מתחום המוסר, אבל זה כן הסבר של המוטיבציה הרגשית-אמנותית בספר שמתמקד באמנות הקולנוע.
שאלה חשובה אחרת, שמהדהדת את קודמתה ועולה בעצם הבחירה בפאבסט כדמות ראשית, היא על תפקיד האמן במצבי קיצון. האם לאמן (כמו גם לאינטלקטואל או לאיש הרוח) יש, מעצם עיסוקו, אחריות מוסרית ייחודית כלפי החברה שבה הוא חי? האם הוא שותף לעוולות מדינתיות המבוצעות לכאורה בשמו גם אם הוא זועם עליהן ומתנגד להן באופן פעיל? האם במצבי קיצון, כמו משטר טוטליטרי ואיום בכליאה ובמוות במחנה ריכוז, התנגדות אפקטיבית אינה יכולה אלא להתבצע מבחוץ?
קלמן הוא סופר מוכשר מאוד. פרט לשאלות העקרוניות שספרו מעלה, יש לו יכולת אדירה לתאר מורכבויות פנימיות של דמויות מסוכסכות ומתלבטות. הספר אף מכיל מעמדים קשים, בעלי איכות ויזואלית ממש, כמו אלימות נערים כחניכה לגבריות; התנהגות נאצית של סוכן הבית ואשתו כלפי הבמאי ומשפחתו, לכאורה במעין "חילופי תפקידים" בין אדונים לעבדים; וכן השימוש האכזרי של לני ריפנשטאהל באסירים ממחנה ריכוז כניצבים בסרטיה. מצבי חיים קשים ודרמטיים אלה ואחרים מתוארים בספר ביד אמן, בלי לגלוש לפורנו רגשי או למלודרמה. את זאת משיג קלמן בעזרת אמצעים ספרותיים "מְאַזנים" כמו רצינות גמורה בתיאור הרוע הנאצי – ובצדהּ, הומור מַר שגובל לעיתים באבסורד, וממחיש את אפסוּת האדם כשמזדמנת לו אפשרות לממש את יצר השליטה שלו (למשל, צילום של אותה סצנה 21 פעמים, "סתם" כי הבמאית החליטה). לכך אפשר להוסיף את הדיוק של קלמן בתיאור הפרטים הקטנים וביצירת האווירה החונקת של חיי היומיום, כמאמר היהודי המומר ויקטור קלמפרר: "לא הדברים הגדולים הם שחשובים, אלא היומיום תחת הרודנות... אלף עקיצות יתוש גרועות ממכה אחת על הראש". 'הבמאי' הוא ספר חשוב ומעורר מחשבה שחובה עלינו לקרוא בעת הזאת. •
