מעולם לא קראתי לך אשתי // נאור יצהרי } קתרזיס } 109 עמ'
אני אוהב את השירים הדחוסים, הגופניים מאוד, החידתיים לפעמים, הכאובים כל כך – לפעמים ממש טובעים בכאב, בבושה, בתחושת כישלון – של נאור יצהרי. ונדמה לי שעכשיו, עם צאת ספרו השלישי, 'מעולם לא קראתי לך אשתי', הפואטיקה המיוחדת שלו, ועימה מקומו המשמעותי בשירה הישראלית בכלל ובשירת הגברים הישראלית בפרט, מתחילים להתבהר. המילה "התבהרות" לא מקרית, כי הספר נפתח בדיוק בזה: בחוויה קשה של התבהרות: המשורר נאלץ להבין שמערכת היחסים הרומנטית שלו עם אשתו – זו שהוא מעולם לא קרא לה "אשתי" אבל הייתה לגמרי אשתו, הפרטנרית שלו לכל היבט בחיים, ותהיה לנצח אם ילדיו – עומדת לקראת סיום. שהפרידה בלתי נמנעת. ההתבהרות הזאת שוברת אותו, ואולי רק כמעט שוברת אותו, כי ברור שהוא שרד את המשבר. בכל מקרה היא מאיימת עליו מאוד, ושירי הספר החדש מתחילים בדיוק שם, בחוויה שיש בה כפילות יסודית: הפרידה היא כבר עובדה מוגמרת, אבל המשורר עדיין לא מסוגל להשלים איתה.
כפילות היא תופעה מרכזית ביצירתו של יצהרי. אמביוולנטיות עמוקה וקונפליקט פנימי חריף הם צורות היסוד של שיריו. למשל – התחושה החוזרת של המשורר, שבלטה גם בשני ספריו הקודמים, 'עקוד' (2021) ו'עוד מאותו דבר' (2024), שאף על פי שהוא אב לילדים הוא עצמו מרגיש עדיין ילד, "ילד בן ארבעים". התוצאה היא בלבול מתמיד, ופורה מאוד מבחינה פואטית, בין שתי נקודות מבט שקשה להכריע ביניהן, של המשורר כאב ושל המשורר כבן. הכפילות הזאת ניכרה בספריו הקודמים גם ביחסים בינו לבת זוגו: אהבה גדולה שמתלווים אליה חוסר ביטחון והיעדר בהירות. לכן ההתבהרות שפותחת את ספרו החדש, השלישי, משמעותית כל כך: היא מעניקה לשירים עוגן חדש, שסביבו הם מתגלים מחדש במלוא כוחם.
שם השיר שפותח את הספר הוא 'הטבעת שלה', ויש בו שלוש שורות בדיוק: "מתנדנדת כמו שן./ אפשר להרגיש עם הלשון/ שעוד רגע תיפול." השיר הרביעי מפורש אפילו יותר: "למשך שמונה דקות/ רגילות/ אתה בטוח שתהיו בסדר/ ותוכל להציל את הנישואים האלה/ מתי שרק תבחר". בשיר השישי המשורר מספר איך גילה שאבדה לו השמיעה: "המקרר צפצף והיא אמרה/ שהיא כבר לא אוהבת אותי,/ רומנטית,/ ואני המשכתי לסבן צלחות". יש משהו חזק במתח החריף בין השליטה העצמית של המשורר ושיריו – דימוי מדויק, דיווח לקוני, התקה מכוונת היטב מאובדן האהבה לאובדן השמיעה – לבין הכאב הגדול שמסתמן בהם, ומתפרץ במלוא עוצמתו בהמשך הספר: תחושות קשות של בהלה, אובדן אוריינטציה, אשמה ושבר.
ואלה רק שירי הפתיחה. שאר השירים מחדדים מאוד את הקושי להכיל את הסתירה בין ודאות הפרידה, שבינתיים מתממשת, למשמעותה ההרסנית. הסמל הבולט ביותר למתח הזה הוא הגבר האחר: המאהב הממשי או המדומיין של הרעיה האבודה, ובני זוגה שיבואו בעקבות המשורר. עם התגלותו של הגבר האחר השירים פשוט מתפרקים לשניים – מצד אחד הדמות שהמשורר מכנה באירוניה "מותק של גרוש", זה שמשתדל בכל כוחו (בצדק, כמובן), להיפרד כמו שצריך גם בתוך הסערה שמאיימת להטביע אותו, ומצד שני המחצית ההפוכה של האמת: תחושות קשות של עזובה והשפלה, ובעיקר של כישלון. כי גם כשהמשורר מבין שהפרידה חיונית ונחוצה, ואפילו מבהיר שהוא שותף להחלטה להיפרד, ההיעקרות מתוך הקשר הזוגי היא בשבילו לא פחות מחורבן. חורבן הבית.
ואולי זה מה שאני אוהב בספר הזה: העובדה שזוהי קינה כואבת במיוחד על מות האהבה שאינה מבוססת על דימויי אהבה מקובלים אלא מתרכזת בשרטוטו של כאב שאי-אפשר לשאת, הכאב שבהכרח להתבגר, כלומר להשלים עם מה שאי-אפשר להשלים איתו. לא במקרה מדמה יצהרי את הגירושים למוות, אלא שבניגוד למוֹת אדם, הוא מסביר, מה שהמתגרש נאלץ לקבור עדיין חי. וזאת הזדמנות נוספת להעריך את הפואטיקה המיוחדת שלו, שבה כפילות רגשית נדחסת לתוך דימוי פיזי מאוד, חד וצלול. •
הכול מבעבע
יוֹשֵׁב בְּסִירָה קְטַנָּה וְאֶצְבָּעוֹת בָּאָזְנַיִם. מְסָרֵב לְהַבִּיט בָּךְ מְגִיחָה מִתּוֹךְ הַפַּעַם. מִתּוֹךְ הַפַּעַם הַכֹּל מְבַעְבֵּעַ — בּוּעִיּוֹת וּבוּעִיּוֹת רֵיקוֹת וְרֵיחַ אֵקָלִיפְּטוּס בִּשְׂעָרֵךְ. הַכֹּל מְבַעְבֵּעַ. לִשְׁבֹּר עָלַיִךְ אֶת הַחַרְטוֹם וּלְחַבֵּק בַּחֲטָף וּלְשַׁחְרֵר. רֶגַע. אֲנִי רוֹצֶה לִמְשׁוֹת בְּרַכּוּת אֶת הָאִדְרָה, לִצְלֹל שׁוּב מִבְּלִי לִטְבֹּעַ.
