השבוע לפני 35 שנה - ושש שנים ארוכות לאחר האלבום Brothers in Arms, מארק נופלר חזר עם הדייר סטרייטס. הוא לא עשה זאת כדי לכבוש מחדש את העולם (כי לא באמת היה אפשר), אלא על מנת לסגור חשבון עם עצמו. On Every Street, שהפך בדיעבד לאלבום הפרידה של הלהקה, הוא מוצר אולפני שכתב מוזיקאי-על שכבר לא היה צריך להוכיח כלום, וזו גם הבעיה אבל גם היתרון שלו.
עטיפת האלבום
(ללא)
הגיטרות הכה מזוהות עדיין נושמות בקצב האיטי המאפיין את נופלר, עם אותו סאונד מדויק שלא מבקש להרשים. בחודש הבא תצא מהדורה חדשה של האלבום על גבי בלו ריי, במטרה למקסם עוד קצת את יפי הצלילים ההם. זה בטח יפרנס דיונים של אודיופילים דקדקנים שיישמחו לאתר ניואנסים חדשים בשירים הישנים ההם.
הניקיון הצלילי מעולם לא היה הבעיה של On Every Street, אלא ההפנמה המעט מצערת העולה מההאזנה – שפשוט לא קורה כאן שום דבר מיוחד שהצדיק את שש שנות הציפייה לבשורה החדשה מאת הדייר סטרייטס. השיר הפותח, Calling Elvis, נשמע כניסיון קצת נואש להיזכר כיצד אמורים לכתוב שיר פופ-רוק קליט, ו-Heavy Fuel אמנם מייצר בלוז שקט, אך הוא עושה זאת בלי לשרוט את הלב. לאורך האלבום ניכרת מלאכת המחשבת שגובשה באולפן – כל תו יושב במקום וכל סולו מחושב עד לפרט האחרון – אך הדחיפות והאומץ שאפיינו את האלבומים הקודמים של הלהקה קצת הלכו כאן לאיבוד.
הרגעים הטובים יותר מגיעים כשהאלבום בוחר להוריד הילוך: The Bug עם האמריקנה הרפויה ו-Ticket to Heaven, שבו נופלר נשמע פגיע יותר משהוא מרשה לעצמו בדרך כלל. שיר הנושא הוא רגע של יופי אמיתי – שיר על אובדן ותקווה שנשמע כמו וידוי לילי בבר, כשרק הברמן וכוס המשקה ההולכת ומתרוקנת ניצבים לפניך.
הבעיה היא שחלק לא מבוטל מהשעה שבה נמשך האלבום, מורכב מפילרים. רבים מ-12 השירים כאן מתנהלים באותה אווירה, בלי מספיק רגעים המצדיקים את האורך. נופלר, שתמיד ידע מתי לעצור, הפעם קצת שכח לעשות זאת. ועדיין, גם 35 שנה לאחר שיצא, זהו רחוק מלהיות אלבום רע (הוא גם כבש את צמרת מצעד המכירות בזמנו), – אלא אקורד פרידה של להקה שסיימה את דרכה, קצת לפני שהיא הבינה את זה.
