25 שנים עברו מאז 11 בספטמבר, היום ששינה את העולם לנצח. אמריקה איבדה את התמימות, המציאות עלתה על כל דמיון, ושאר הקלישאות כבר ממתינות בתור. גם נטפליקס התייצבה לציין את התאריך עם דוקו חדש, שמבקש לספר על דור שלם שחי בצל המתקפה. אלא שבשלב מסוים נדמה היה שהסרט מתעניין פחות במה שעשו הטרוריסטים לאמריקה, ויותר במה שאמריקה עשתה אחר כך.
בהתחלה זה עובד. ההלם, האובדן והניסיון להבין איך ממשיכים לחיות אחרי אירוע כזה אינם זקוקים לפרשנות מתוחכמת. האנשים שמקדישים את חייהם לתיעוד האסון, לשימור העדויות ולאיסוף כל פיסת זיכרון, מספקים רגעים מרגשים באמת. עבורם, מגדלי התאומים לא קרסו פעם, לפני רבע מאה. הם ממשיכים לקרוס בכל יום. כשהסרט מקשיב להם, הוא מצליח להזכיר שמאחורי התאריך ההיסטורי יש בני אדם שההיסטוריה פירקה להם את החיים.
סרט שמנסה להיות "מאוזן" בכוח. "נקודת מפנה"
(ללא)
ואז מגיע החצי השני, ואיתו החשבון המוכר: המלחמות של ג'ורג' בוש, הקצנה, דאעש. נדמה שהמזרח התיכון כולו מוסבר באמצעות החלטות שהתקבלו בוושינגטון. לארגוני הטרור יש אידיאולוגיה, מנהיגים ומטרות, אבל בסיפור הזה הם הולכים ונעשים תוצר לוואי של המדיניות האמריקאית. אמריקה פועלת, וכל היתר רק מגיבים. זאת דרך נוחה מאוד לחלק אחריות בעולם: ככל שאתה מצפה יותר ממדינה, כך אתה מצפה פחות ממי שרוצה לרצוח את אזרחיה.
אפשר וצריך לבקר את המלחמות באפגניסטן ובעיראק. גם אין סיבה להתייחס אליהן כאילו היו אותה מלחמה, עם אותן מטרות ואותן הצדקות. השאלה היא מה עושים עם הביקורת הזאת. האם בוחנים החלטות, כשלים וחלופות, או מסתפקים במסקנה שהתגובה לטרור היא שהפכה את העולם למסוכן? סרט שמבקש לערוך חשבון היסטורי צריך לשאול גם אילו אפשרויות עמדו בפני מי שנדרשו לקבל החלטות בזמן אמת. וברור שאי-אפשר שיהיה סרט בלי ביקורת הזויה על דונלד טראמפ – סתם כי אפשר.
גם הדיון בפגיעה בבלתי מעורבים דורש יותר. טעויות של הצבא האמריקאי אינן עניין שאפשר לפטור במשיכת כתף. אבל כשטרוריסטים פועלים מתוך אוכלוסייה אזרחית, האחריות שלהם לסיכון חייה חייבת להיות חלק מהתמונה. אי-אפשר לבחון רק את ההחלטה לתקוף, ולהשאיר מחוץ לפריים את מי שבחר להפוך את סביבת החיים של אזרחים לזירת לחימה.
הבעיה בדוקו של נטפליקס אינה שהוא מבקר את אמריקה. הבעיה היא שהביקורת מצטיירת כמסקנה שהמתינה מראש לחומרים. 25 שנה אחרי, מגיע לצופים יותר מעדויות מטלטלות שמתחלפות בשיעור מוכר. מותר לשאול אם המלחמה בטרור השיגה את מטרותיה. צריך לשאול גם איך מגינים על אזרחים כשהטרור ממשיך לרצות להרוג אותם.
בקטנה
כתבות הטבע של יגאל מוסקו (ערוץ 12) הן פנינה נדירה בתקשורת הישראלית. כך גם הכתבה שלו על צבי הים המסכנים שנמצאים בסכנת הכחדה, והישראלים שעושים הכל בשביל להציל אותם. מרגש וגם חשוב.
