בעונתה הראשונה, 'החיים הם תקופה קשה' של חנוך דאום הייתה סדרה חביבה, שהפגינה נאמנות למסורת ענפה של קומיקאים יהודים נוירוטיים אך השתדלה לא להרגיז. בעונה השנייה נדמה שהסיפור שונה: הפרק הראשון נגע בעצבים החשופים כשעסק באופן שונה מהמקובל בפצועי צה"ל, ואילו הפרק ששודר השבוע בקשת העלה את הסדרה למדרגת סאטירה נוקבת ורלוונטית, כשפירק לגורמים את תופעת הטרור היהודי ביהודה ושומרון. למעט מונולוג לא הכרחי בסיום, הביקורת כלפי הדינמיקה שמאפשרת את האלימות הלאומנית מועברת בצורה חכמה וקולעת.
דאום, תושב גוש עציון שידע היטב שלא כל השכנים יקבלו באהבה את מה שיש לו לומר, מציג את הדרמה באופן רב-שכבתי: זה מתחיל בנער בשם בניה, בנם של זוג חברים בורגנים של דאום, שמצטרף לחווה מבודדת בהנהגת אלישוב הכריזמטי. המפגש בין הדורות מציף את השבר שהוליד את האנרכיה בשטח: כשאביו של בניה (עומר עציון) מתגאה במאבק נגד פינוי עמונה ב-2006, אלישוב לא מתרשם ועונה לו בשאלה מהדהדת וחיונית להבנת התופעה: "ואיפה עמונה היום?"
לאחר ההלם הראשוני, האב מתחיל להסתנוור מהקסם החלוצי של החווה, שמחזירה אותו לימים אחרים וגם חוסכת ממנו רגשות אשם. "פה הוא לפחות עובד עם הידיים, לוקח אחריות", הוא אומר לדאום על בנו, "שכחנו שלעשות ציונות זה ברגליים".
אלא שרגעי האידיליה רק הופכים את ההתפכחות לכואבת יותר, כשמתברר שהמיזם לא בוחל בגניבת רכוש מפלסטינים ואלימות כלפיהם ואפילו כלפי צה"ל. "כשאתה נהיה מבוגר אתה מתחיל לפחד, אתה נהיה שמאלן. כמו בן גביר", אומר אלישוב, באחת השורות הנהדרות בפרק המכונן. הדמות שלו מדויקת, אבל זאת המטרידה ביותר היא דווקא של רב היישוב (שי אביבי). בשלב מסוים ברור לגמרי שהנערים בחווה זנחו כל עיקרון מוסרי, אבל הרב ממשיך להצדיק אותם ולתמוך בגרסתם גם כשהיא מופרכת. רק כשעיניו רואות שגם חיילים הופכים למטרה לגיטימית, הוא נזכר להתרעם – ואז אלישוב ושות' יודעים לאיים גם עליו.
נכון שדאום לא מתעכב על חלקם של הפלסטינים בסכסוך הדמים ובפלונטר של איו"ש, אבל מדובר בבחירה הגיונית להתבונן פנימה ולהציב מראה. הוא משקף בצורה יפה כיצד לעיתים גם אנשים הגונים הולכים שבי אחרי מה שמצויר כ"משובת נעורים", אבל בפועל מהווה תירוץ לאכזריות וגזענות. השאלה אם יקשיבו למסר החשוב או שגם דאום יואשם בריקודי "מה יפית".
