כשסטיבי וונדר הוציא את יצירת המופת שלו, Songs in the Key of Life, החודש לפני חמישים שנה, הוא לא היה עוד כוכב סול מבטיח. הוא כבר הוכתר למלך המוזיקה השחורה של אמצע הסבנטיז.
אחרי ארבעה אלבומים שהגדירו מחדש מה מוזיקה שחורה יכולה להיות, כולם חיכו לראות מה וונדר מתכנן באלבומו הבא. התשובה שלו הייתה — הכל. אלבום כפול פלוס אי-פי בן ארבעה קטעים – כמעט 105 דקות של מוזיקה שערבבה פ'אנק, סול, פופ וג'אז.
איכויות על־זמניות. וונדר
(Chris Pizzello, Chris Pizzello/Invision/AP)
לא פחות מ-130 נגנים הוזמנו להשתתף באפוס, ובהם הרבי הנקוק שניגן על פנדר רודס ב-As, גיטריסט הג'אז הרך ג'ורג' בנסון והחלילנית בובי המפרי שהבריקו ב-Another Star.
מהחודש הבא וונדר יחגוג את האלבום בסיבוב הופעות מיוחד באירופה, ויש לו סיבה – גדול אלבומיו נותר יקום שלם. כל אחד מהשירים (ויש כאן 21) נשמע כאילו הוא היה חייב להיכתב, ולא רק למלא חור. תקשיבו למשל ל-Sir Duke ותרגישו את הבס מטפס במעלה הגוף כמו זרם חשמלי. ממנו תעברו ל-Isn't She Lovely המושלם ומשם ל-As, שיר אהבה שהוא הצהרת אמונים לחיים ולמוזיקה. וונדר לא רק כתב כאן שירים, הוא בנה מקדשים קטנים לרגעים חמקמקים בעזרת תזמורת שלמה של קולות וצלילים.
אך מה שמעיד יותר מכל על האיכויות העל-זמניות של האלבום הוא שגם חצי מאה אחרי שיצא, הוא לא נשמע רק נוסטלגי. יש בו פ'אנק שמנוני שעדיין דוחף וסול שממשיך לשרוט. מי שגדל עליו לא זקוק לתזכורת. אבל בהחלט אפשר לקנא במי שייחשף אליו כעת בפעם הראשונה.
