חנוך דאום נמנה בין ההמונים שהתנפלו על הסרט "נז"א". בפוסטים נפרדים בעמוד הפייסבוק הפופולרי שלו הוא כינה אותו "אוטו-אנטישמי" והודיע שאין לו שום כוונה לצפות בו, שכן הוא "מוציא את ישראל ככזאת שמבצעת רצח עם". כמובן שזכותו של דאום להחליט באילו תכנים לא לצפות ואף לנמק זאת באמצעות מסקנות שמגיעות לרוב לאחר הצפייה ולא לפניה.
אולי גם זאת דיבה? "החיים הם תקופה קשה"
אולם כיוון שדאום הוא יוצר (מוכשר) בעצמו, והפרק החשוב אמש בסדרה שלו מוכיח שמטרתו היא לא רק לרדוף אחרי הפאנץ' הבא, אפשר גם לחטוא בדמגוגיה קלה (לא משהו שאמור להפחיד קומיקאים ובטח שלא את דאום) ולתהות: האם דאום נקט בכל האמצעים כדי להציג באופן הוגן ומאוזן את תופעת המאחזים והחוות? האם בכלל ניתן לעשות זאת על-ידי יצירה קומית מתוסרטת שנמשכת 25 דקות נטו? האם דאום, שמלגלג גם על המיינסטרים הבורגני של המתנחלים (שהוא חלק ממנו) וגם על רבניו (באמצעות הדמות הגאונית של שי אביבי), לא מוציא את דיבתם כמי שמנרמלים אלימות בקריצה?
ואמנם הפרק, שמראה באופן שנון וחכם כיצד מנהיג כריזמטי של חבורת צעירים מנצל את משבר אמצע החיים של הציונות הדתית כדי להגשים אידיאולוגיה גזענית ואלימה, נתלה בחירות האמנותית כדי לעקוף סטנדרטים עיתונאיים. אולם בסופו דאום מתעקש לשבור את הקיר הרביעי (צעד לא שגרתי בסאטירה וגם די מיותר בדרך כלל) כדי לשגר שורה תחתונה (צודקת ומוסרית) של מאמר דעה: "'וביערת הרע מקרבך'. אנחנו צריכים להתנער מהם בעיקר בגלל שהם פשוט עושים דברים איומים ונוראים".
נניח לטרוניות שהפרק יגרור מחוגי השמאל העמוק בואכה רדיקלי, שרואים בדאום ושכמותו את הפנים הנחמדות של הכיבוש: יש גם כאלה שמאמינים בכל ליבם, ש"המאבק של נוער הגבעות הוא טהור, מוסרי ומדויק" (טקסט אמיתי שפורסם בסופ"ש ב"מקור ראשון", עיתון האליטה של הציונות הדתית). מדוע שאלה לא יקראו להימנע מהפרק של דאום, שחושב את ההיפך הגמור (ועוד מבטא זאת בערוץ 12 השמאלני)? האין גם זה סוג של "אוטו-אנטישמיות" שעדיף לבטל ולהוקיע מראש?
מן הסתם, הציבור הנורמטיבי צריך להיות מסוגל להגדיר תכנים שלא מחייבים צפייה מדוקדקת כדי להגיע למסקנה שהם מתועבים. אלא שהכוונה היא בדרך כלל לפורנו, סנאף והכחשת שואה, לא לסרט תעודה ביקורתי (ואפילו מוטה) על מלחמה שבה נהרגו עשרות אלפים. העיסוק במסמך כזה (לרבות באמצעות הטלת ספק, ביקורת קטלנית ואפילו סלידה) לגיטימי לא פחות מפרק בקומדיה על הטרור היהודי. "כשרוכבים על הנמר, בסוף הוא טורף הוא אותך", אומר דאום. ובכן, כשזה נוגע לעצימת עיניים, הנמר יכול להגיע גם אליו.
בקטנה
במסגרת "בדרך לבחירות", סדרת כתבות שבה אנשי חדשות 13 מסיירים ברחבי הארץ, נסעו מוריה אסרף ויובל שגב לקרית שמונה ומטולה (מה שלא הפריע לפתיח המעוצב להיתקע על "עוטף עזה" מהפרק הקודם). לעומת הבימוי היפה, אולי הגיעה השעה להיפטר מהפנטזיה לפיה כל צמד בטלוויזיה מסוגל לנהל דיאלוג חופשי שיהיה קולח, משעשע ולא יגלוש לקרינג' והומור פנימי, אם כי לפחות אמש יצאה מזה תהייה מעניינת: מה יש יותר, מצביעי שמאל בקרית שמונה או צופים שגם הבינו את העקיצה של שגב לאסרף על ה"חולשה" שלה ללשכת ראש הממשלה ומגירות.
