אפקט וינטר
ככל שמערכת הבחירות מתקדמת, ההכרעה מתרחקת. גוש השינוי, שבסקרים היה קרוב יותר להשגת 61, מתרחק מהיעד. דווקא אחרי הארגון המיטבי בהגשת הרשימות, המחנה שמבקש להחליף את נתניהו מתכווץ. מאזורי 59-57 מנדטים בסקרים הוא על 54-52 אצל אותם סוקרים. לכאורה, הייתה הפקת לקחים מלאה מהפעם הקודמת. הבעיה היא שמה שטוב לבחירות שהיו לא טוב לאלו שיהיו. נפילת בל"ד מתחת לאחוז החסימה בבחירות 2022 נחשבת בצדק לאחת הסיבות שאיפשרו לנתניהו לבסס רוב יציב של 64 בכנסת. אבל בסבב הזה דווקא היה עדיף לאופוזיציה שבל"ד תיפול. האיחוד במפלגות הערביות מגדיל את פלח המנדטים הלא-ציוניים בכנסת ומצמצם את מרחב התמרון של מי שנשבע להקים ממשלה ציונית.
נתניהו ואיזנקוט. מה שטוב לבחירות שהיו לא טוב לאלו שיהיו
(רפי קוץ)
ההתכווצות לא קשורה רק בהגדלת הייצוג הערבי הצפוי, וגם לא בנטישה מסיבית של מצביעים – ניתוחי עומק מראים שקולות כמעט לא זזו בין הגושים – אלא גם בכך שמצביעי "הגוש השלישי" מנותבים כרגע למפלגות שנמצאות, באופן דחוק, מעל אחוז החסימה. אלה לאו דווקא חדשות רעות לאיזנקוט: הכניסה של וינטר, שעובר בינתיים לצד סמוטריץ'-פייגלין, אמנם הביאה לניצול מקסימלי של קולות הקואליציה ובהתאם מקטינה את גוש השינוי, אבל בקלפי עשוי להיות סחף לטובת מפלגה אחת שיפיל מפלגה אחרת. המחשבה שמימין לליכוד יהיו שלוש מפלגות, ושגם בן גביר, גם סמוטריץ'-פייגלין וגם וינטר יעברו, היא הימור על כל הקופה. עכשיו לא נעים לגוש השינוי, אבל בקלפי זה יעסיק יותר את נתניהו. לכן הוא מפעיל את כל כובד משקלו נגד וינטר במקום לחזק אותו.
ההתפתחות השנייה היא המעבר הדחוק בחלק מהסקרים של המילואימניקים והכלכלית; "יועזליכה", כפי שהם מכונים. בינתיים נתניהו לא מתעסק איתם, ובגוש השינוי יש מי שמתלבט אם לנסות לעזור להם לעבור, מתוך הנחה שזה דווקא מגדיל את פוטנציאל הממשלה של איזנקוט. הנדל כבר הבהיר שלא ישלים 61 לנתניהו אבל כן לצד השני, וזליכה ילך לכל ממשלה שתציע לו את משרד האוצר. מנגד, זו הרפתקה מסוכנת שעשויה לבוא על חשבון ארבע המפלגות הגדולות של הגוש. בינתיים הקמפיין לא תוקף את הצמד וגם לא מעודד אותו. ואולי אין לזה משמעות. ממילא הם שני קאמיקזות, שבכל מקרה ירוצו עד הסוף.
החוליות החלשות
חוסר ההכרעה בסקרים מייצר דיבורים חוצי מחנות. בינתיים רק דיבורים. רגעי לפני ההתכתבות הפומבית בין ליברמן לווינטר, מספר 2 בישראל ביתנו, רפי בן שטרית, דוקא פירגן השבוע בנדיבות ליו״ר עמך ישראל. מספר 2 של איזנקוט, ראש השב״כ לשעבר יורם כהן, הצהיר שסמוטריץ' הוא פרטנר לממשלה. בצד השני בן גביר טוען בעקשנות שנתניהו מתכנן אחדות עם איזנקוט. הרבה מזה אלו מסרים של קמפיין. בגוש השינוי מנסים לשכנע שיש להם אלטרנטיבה שאיננה הישענות על רע״מ, ובגוש נתניהו זו מניפולציה שנועדה להטות את חלוקת המצביעים הפנים-גושית אחרי ההיחלשות של בן גביר. ועדיין, תחת איום של עוד בחירות, כל משב שחורג מהגושים המבוצרים הוא בשורה.
באין הכרעה בכל גוש מנסים לסמן את החוליות החלשות: אצל איזנקוט העיניים על הרשימה של טרופר, אליסף פרץ למשל, שהבטיחה לא לאפשר ממשלה עם הערבים, אבל הותירה ערפל ביחס לתרחיש של הימנעות הערבים וממשלת "רוב ציוני". אנשי איזנקוט ביררו את הנקודה הזאת בטרם חתמו על ההסכם, אבל גם הם יודעים שספק אם הרשימה שלהם בכלל תידרש לעמוד במבחן, ליברמן עצמו כבר הודיע שלא יאפשר זאת. רק אם ישראל ביתנו תסכים בסוף, גם את אנשי ישר יהיה צורך ליישר.
טלי גוטליב, הליכודניקית עד לפני שבועיים, שקפצה לספינה של בן גביר, היא היום ראש החץ של המסר שמזהיר שפניו של נתניהו לאחדות על חשבון עוצמה יהודית. היא רוצה להיות שרת המשפטים. בינתיים היא מתעסקת באיכות הסביבה. ההודעות שלה מתמקדות בסביבת נתניהו. לא בראש הממשלה עצמו. גם וינטר, שמנסה להוכיח שהוא חלק מהגוש ובו-זמנית להיבדל ממנו, תקף בחריפות את יועצי רה״מ. את הליכוד. רק לא לפגוע ישירות בכבודו של נתניהו. אבל התמונה שמצטיירת לא מכבדת את המנהיג. יש לו סביבה רעילה. יועצים גרועים. רק חסר שיגידו שלא העירו אותו. אבל איפה הוא?
הפלג הליברלי
הדרישה הבסיסית מהפתעת הבחירות היא שלא ניתן לצפות אותה מראש. ובכל זאת, יש מועמדת: מפלגת הציבור החרדי של מוטי לייטנר היא המרענן הרשמי של הבחירות האלה. היא פופולרית בטוויטר. השאלה אם גם בקהל החרדי.
הסרטונים של המפלגה הולכים על חבל דק. הם קורצים לאגפים הליברליים ביותר במגזר, וגם לאוהדים לא חרדים, אבל מנסים לשמור על קו שלא חורג מגבולות המיינסטרים החרדי. האתגור הכי גדול עד עכשיו של הסדר הישן הוא השילוב של ד"ר נחומי יפה, אישה חרדית במפלגה חרדית, שהוצבה במקום השני. קפיצה אמיצה שיכולה להרחיב את מעגל התמיכה גם מחוץ לבייס, השאלה אם תפגע בתמיכה בתוכו.
דווקא המחשבה שממילא לא תהיה הכרעה בבחירות מעודדת אותם לרוץ עד הסוף כמפגן כוח, שיאפשר להגיע למו"מ ערב בחירות 2027 מעמדת מיקוח מבוססת נתוני אמת. אם המפלגה החדשה תשיג עשרות אלפי קולות היא תוכל להשתלב בסיבוב הבא באחת הקיימות, או לפנות לבלוק טכני עם מפלגה לא חרדית.
עם קולות חרדיים בלבד זה בכל מקרה לא יצליח. גם אחרי התסכול מהקדנציה האחרונה, יותר קל לחרדים מאוכזבים לא להצביע מאשר לבחור בפתק שהוא לא ג או ש"ס. ולכן "הציבור החרדי" בונה גם על הציבור הלא-חרדי. היא עשויה להישאר קוריוז, אבל יש לה פוטנציאל לרכז הצבעת מחאה בקהלים שאינם חרדים. אביר קארה, למשל, או שבות רענן, כבר פירסמו ציוצי התלבטות ביחס לרשימה החרדית-ליברלית. זה לא מקרי שדווקא מי שניסו להשתלב בעצמם ברשימה לכנסת ולא מצאו בית מסמנים את ההתארגנות החרדית הצעירה ככתובת אפשרית.
אגב, גם בעבר התארגנויות חרדיות ליברליות לא סחפו במגזר אלא דווקא מחוץ לו. מתוך 45 אלף קולות של חיים אמסלם בעם שלם, רק אלפים בודדים היו בקלפיות חרדיות. גם מפלגת הנשים החרדיות ובזכותן של רות קוליאן, שהקדימה את זמנה, הביאה 1,800 קולות בלבד, שלושת-רבעי מתוכם לא בריכוזים חרדיים.
בחוגים הליברליים כבר נרשמה אכזבה ראשונה אחרי שאותר ציוץ טוויטר של אחד המועמדים ברשימה שמבטיח לעצור את מעצרי העריקים ולהסדיר את מעמד בני הישיבות. מגוחך לצפות מהם למשהו אחר. זו מפלגה חרדית, גם אם היא בונה גם על קולות לא חרדיים. עמדת הבסיס שלה תומכת בגיוס של מי שלא לומד, אבל בהבטחת הפטור למי שכן. זה לא יפגוש את העמדות של שוחרי הגיוס לכולם, אבל זוהי כן עמדה חרדית פרגמטית, אלטרנטיבה לגישת "נמות ולא נתגייס". אם המפלגה תשתחל לכנסת, תהיה זו מהפכה אדירה מעצם שבירת הדואופול של ש"ס ויהדות התורה. בתרחיש כזה, בפעם הבאה הציבור החרדי כבר לא תזדקק לסיוע אלקטורלי מחוץ לציבור החרדי.
