גמדי בינה / בזמן שמנהיגי חברות ה-AI הגדולות מדגמנים בהלה חלולה מהתפתחות מהירה מדי של הבייבי (מי ראה את זה מגיע!), אפשר להרגיע ולומר שאין מה לפחד מהעתיד: ההווה מספיק מדכדך. תפקידה המרכזי של הבינה המלאכותית בקמפיין הבחירות בישראל, לדוגמה, מעלה מחשבות נוגות על כל האנרגיה שמתבזבזת ומזהמת בשביל שבסוף ייצאו סרטונים גסים ועילגים, וזה עוד במקרה הטוב, שהוא לא בהכרח גם המקרה הנפוץ.
במקרה האחר, כמו בסרטון שהוציאה השבוע מפלגת הציונות הדתית, שבו נגררות בכוח דמויותיהם של נשיא בית המשפט העליון ואחרים במהלך "הפגנה" נגד סרט ההמשך של ה"רפורמה" במערכת המשפט (ספוילר: די-9), ה-AI כבר נותן דרור למאוויים הכמוסים של מזיני הפרומפט (ההנחיה שלפיה נוצר הסרטון). בדומה לסטנדרטים שהעמיד נשיא ארה"ב בז'אנר, ה-AI נמצא שם עבור בצלאל סמוטריץ', שמחה רוטמן ושות' לא רק כדי לבטא כמיהה לשינוי אלים אלא גם כדי להמחיש את התשוקה לאלימות עצמה: ההשתלטות הפיזית, הסחיבה על הקרקע, החליפות המאובקות, התבוסה המשפילה. פעם, כדי להעביר מסר כזה היה צורך בשחקנים, בימוי, תסריט, ימי צילום, משמרות עריכה, איפור ובעיקר: לא מעט אנשי מקצוע מהתחומים הללו שיסכימו להיות חתומים על דבר כזה. היום זה עניין של אנשי קמפיין מפוקפקים וכמה שקלים בשביל התוכנה.
"משחררים את החסימה", אומר הקריין בסרטון, ונדמה שאם יש "חסימה" שבצלאל סמוטריץ', שמחה רוטמן ושות' שואפים לשחרר, הרי שמדובר בדמיון הקולקטיבי של הציבור: כעת הוא יכול להתחיל להתרגל בקלות לאפשרות שבה שופטי בג"ץ והיועצת המשפטית לממשלה יקבלו יחס של דיסידנטים. אחרי "אל תגידו יום יבוא" ו"הביאו את היום", ה-AI הוא השלב של "כי לא חלום הוא" - וכבר עכשיו זה די סיוט.
איור: גיא מורד
להתפלל עם העבריינים / "אנו מתירים להתפלל עם העבריינים" אומר הקהל לפני תפילת ״כל נדרי״ בערב יום כיפור, ובמשך מאות שנים מאז התקין המהר״ם מרוטנבורג את הנוסח מעסיקה את חכמי וחכמות ישראל השאלה: מיהם ה״עבריינים״, ומיהם ״אנו״ שקיבלו את הכוח להתיר את נוכחותם? הדיון עורר גם פרדוקס: על יסוד ההנחה שכולם ״עבריינים״ פה ושם, הרי שאפילו אלה ש״מתירים״ זקוקים באותה מידה לאישור.
אולם עצם היכולת להבדיל בין ה״עבריינים״ וה״מתירים״ מותנית בהגדרות מוסכמות של נורמות וערכים. זה דבר אחד שקשה לזהות ״עבריין״ אם לא יודעים בוודאות מה עשה: זה דבר אחר אם קיימת מחלוקת שהתנהגות מסוימת בכלל נחשבת ל״עבירה״. ובלי זה אין לקהילה משמעות ולכן ממילא אין צורך בכל הטקס, שהוא ממילא לא קצר ובסופו לא מחכה אפילו ארוחה משפחתית.
לכן בטרם יגיע הניצול המתבקש של ״כל נדרי״ לקריאות בנוסח ״די לחרמות״ (שמלוות לרוב בקריאה להחרים מישהו אחר), כדאי לתהות: מה נותר מהגבולות שעל פיהם נקבע הסדר החברתי שמאפשר ״להתפלל עם העבריינים״? האם, למשל, חברה שדורשת מהמראה לצעוק שהיא הכי יפה בעיר, אחרת ינפצו את הבוגדת לרסיסים, באמת מאמינה בצורך שלה להתקבל בבית דין של מעלה? ובמילים אחרות: אם אין חטא, מה הטעם לבקש כפרה?
תודה וסליחה.
חורב מילים /
איך שיר נולד?
ובכן, תלוי בכותב
מצד אחד אלתרמן
ומהצד השני - נועם חורב
אחד חצב, שייף וליטש
השני קרא כותרת ורץ לקשקש
הוסיף ניקוד ואץ לפרסם
טקסט שגם עכבר
היה מתבייש לכרסם
העיקר שההמון מרוצה, אין מה לדבר
בדיוק התפנה מקום
על דלת המקרר
והכל בסדר, כלומר די נורא
רק בקשה אחת:
אל תקראו לזה "שירה"
בשלוש מילים / שמעתם על הסרט?
איור: גיא מורד
משפט בשבוע: "אני לא רוצה לגייס מישהו מקפלן לקרבי ובסוף הוא לא יקום להסתער" (השר עמיחי אליהו, חטא שגם יום הכיפורים לא מכפר עליו, מדגים למי ששכח איך באמת נשמעת עלילת דם)
תמורה לעמלה / אחרי ארבע עונות נהדרות, שהכירו לעולם את אחורי הקלעים הסוערים והמצחיקים של תעשיית הבידור הצרפתית, " 10 אחוז" חזרה לנטפליקס עם סרט שמצליח לשמור על הקסם של המקור ולעורר תקווה שזאת לא הפגישה האחרונה (אבל גם אם כן: תמיד תהיה לנו את פריז).
