אובדנה של ארץ רוסיה – מבחר מהספרות הרוסית המודרניסטית } תרגום: דינה מרקון } כרמל } 433 עמ'
ספר מצוין זה הוא המשך של אנתולוגיה קודמת, 'נפש כנועה', שליקטה מיצירות תור הזהב של הריאליזם הרוסי, מטורגנייב ועד צ'כוב. ואילו לפנינו כאן, מה שמכנה עורך הספר, ולדימיר פפרני, "תור הכסף" של הספרות הרוסית. אפשר לתארך זאת בקירוב ל-1902 עד ל-1920. תקופה היסטורית מערעור שלטון הצארים לאחר התבוסה ליפן ב-1904, ועד לתחילת השלטון הקומיניסטי שלאחר מהפכת אוקטובר 1917.
אלא שברוסיה כמו ברוסיה, מציאות לחוד ורוח האדם לחוד. ספר זה עסוק בעיקר ברוח האדם, ובפרט ברוח האדם הרוסי, שהוא ספסימן כשלעצמו. שבעה סופרים בקובץ זה כאשר הבולט שבהם הוא גם זה שמופיע ראשון, ליאוניד אנדרייב. שאר השמות שכאן מוכרים אולי פחות לקורא העברי, אך קודם על רוח האדם הרוסי.
ליאוניד אנדרייב
לאחר מבוא מאת פפרני — מבוא שמוטב היה שיופיע כאחרית דבר, משום שהוא סוקר גם את עיקרי עלילתם של הסיפורים — מופיע סיפורו של אנדרייב, 'תהום'. סיפור קצר זה, שהוא מהטובים שקראתי בשנים האחרונות, די בו לבדו כדי להצדיק את הוצאת הקובץ העבה והמרשים הזה. יש לציין כאן את עבודת התרגום המעולה של דינה מרקון, שהרי העברית חסרה מילים כה רבות לתיאור העולם הרוסי על גווניו. הסיפור האמור הוא מעשה בבחור ובחורה צעירה, שמתהלכים בשמש הערביים היפה, עד אשר בחוסר משים פוגעים במספר אנשים חשוכים וגסים.
הליריקה היפה של תיאור האור הארוך הרוסי של אחר הצהריים קורסת באחת לשברי שיניים וקללות. והפה האדום של רוסיה נפער לאכול בילדיה המעודנים והזכים. רוסיה היא ארץ שאין לה היסטוריה. היא וריאציה מוזיקלית מתפתחת של תמונה חוזרת: אידיאליזם ואצילות רוח שסופם לקרוס לאלימות חסרת היגיון. כך גם בסיפור זה שלא אצה לו הדרך להראות כיצד נשחת התום, וכיצד באורח פלא – וזהו שיאו של האבסורד הרוסי – סופו של האידיאליזם הרוסי גם להצדיק את האלימות שנעשתה בו; הקורבן מלמד זכות על התליין, כמבקש להזדכך לאחר העונש, אף שמלכתחילה נאשם על לא עוול בכפו.
כל כך הרבה יש ללמוד מן הסיפור הזה על גורלה של רוסיה, כי לרוסיה יש יותר גורל מאשר היסטוריה. כמו הטרגדיה, היא עשויה מנבואות מוכתבות בטרם מעשה ועל כן נעה בזמן בלולאות. כך למשל, מעשה שחוזר על פני 200 העמודים הראשונים אצל יותר מסופר אחד, הוא הרעיון המוזר הבא – מרוב שאוהבים – אונסים. ויש בכך הסבר משכנע למדי למלחמת אוקראינה, שהייתה מבחינת התוקף אקט של השבה לחיק המשפחה. חיבוק אחרון לאוהב שביקש ללכת.
מעניין לא הרבה פחות ממנו, הסופר אלכסיי רמיזוב בנובלה 'אחיות לצלב'. כמעט כל דמות נשית בו נאנסת במוקדם או במאוחר. החברה הרוסית כולה, מבעלי אחוזות, ועד אנשי רחוב זולים, כולם כעדה משחרת לטרף, שרק מחכה לרמז הדק ביותר של חולשה, לפני שיתנפלו וינצלו את נשותיהם הצעירות. מסיפור זה יוצא כאילו אקטים אלה הם טקס חניכה שבו החברה הרוסית מחללת את התום הנשי, רק כדי שאלה בתורן תברכנה את רוסיה מתוך ערגה לחזרתה של רוסיה הקדושה.
בכלל, הגאולה היא מילת מפתח לנפש הרוסית בקובץ זה. כך מעיד באירוניה רמיזוב על תשוקת הגאולה של גיבוריו מן החוג התרבותי באירופה המדומיינת: "אי-שם בפריז תמצא לה אנה סטפנובנה מקום על האדמה הזאת, נפשה תקום מן העפר והיא תחייך חיוך אחר. אי-שם בפריז תשוב ורה ניקולייבנה לאיתנה ותעמוד בהצלחה בבחינות הבגרות. אי-שם בפריז יטפס ואסיליי אלכסנדרוביץ' שוב על טרפז וישגר לאוויר אורות קטנים נוצצים. אי-שם בפריז, כשיכבוש סרגיי אלכסנדרוביץ' במחולותיו את ליבה של אירופה, ימצא מרקולין את שמחתו האבודה". אך לבסוף, אותו מרקולין מסכם לעצמו במנת ריאליזם מפוכח: "הדבר הטוב ביותר, הרציונלי ביותר, המועיל ביותר מבחינה פסיכולוגית בחייך יהיה אם יחתכו לך את הראש".
אנדרייב ורמיזוב, הם הסופרים הבולטים יותר בקובץ, ועל כן גם האקטואליים ביותר. קשים מהם לקריאה בימינו הם שני הסימבוליסטים, אנדריי ביילי ופיודור סולוגוב. האחד, אוטופיסט, והשני כביכול כותב רשימותיו בשעה שנצלה באש הגיהינום, אך הנוסח של שניהם כמעט בלתי נגיש לקורא בן זמננו, ונותר יותר כקוריוז, מסמן אפשרות אחת להתפתחות האוונגרד הרוסי.
לסוף, ראה לנכון פפרני, להציג כמה סאטיריקנים וכותבי מהתלות. יש בכך הגיון רב, כי את הכובד שמאפיין את עיקרו אפשר לתבל במנת הומור. כאלה הם נדז'דה טפיי וארקדי אוורצ'נקו. היא מבריקה ביותר, והוא משעשע ונוקב, כך הוא מסכם את מהפכת אוקטובר וכשליה: "הולדת המהפכה היא נפלאה כמו צאתו של תינוק לאוויר העולם, חיוכו הראשון חסר התבונה, מילותיו הראשונות המגומגמות, הנוגעות ללב והמעוררות התמוגגות כשמבטאת אותן לשונו הוורודה הקטנה... אך כשהילד כבר הגיע לשנתו הרביעית ועדיין תקוע באותה עריסה, כשזו השנה הרביעית הוא מוצץ את רגלו הקטנה שתחב אותה לפיו מההתחלה... זה כבר לא תינוק". •
