אלכסנדר זברב יכול לשחק רק מול מי שעולה מולו. באופן מדהים, אם מישהו הודח בדרך או לא הגיע בגלל פציעה – הגרמני לא יכול לעבור אותו. זה נשמע מטורף, אבל תבדקו, זה בחוקים של הענף.
אבל זה לא רק העניין של הפציעות של יאניק סינר וקרלוס אלקראס והנסיגה של נובאק ג'וקוביץ', שכל העולם מייחס להן את ההצלחה של זברב. יש פה התעלמות מוחלטת מהיבט אחר – לא פשוט להיכנס לתוך מה שנתפס כוואקום בטורנירי הגראנד סלאם. בטופ יש לא מעט שחקנים תחרותיים, שמות צעירים ואתלטיים יותר מזברב, שהיו יכולים לנצל את השנה המוזרה הזו באותה המידה – וזה לא קרה. ויותר מכך, זברב לא עשה את זה באופן חד-פעמי, אלא הגיע לחצי גמר באוסטרליה ואז לשלושה גמרים רצופים, מהם ניצח בשניים.
את שרשרת ההפסדים בגמרי וחצאי גמר גראנד סלאמים עד 2026 אפשר לתייג כלוזריות אם בוחרים בכך. ואפשר גם לשנות את הזווית, ולהתמקד בעובדה שהוא הגיע כל כך הרבה פעמים למעמדים האלה: 7 חצאים, 4 הפסדים בגמר ושני תוארי גראנד סלאם. אין יותר מדי שחקנים פעילים שיכולים להשוויץ ברשימה כזו, שלא לדבר על בונוס בדמות זהב אולימפי מטוקיו 2020.
גם היתממות מיותרת במקרה הזה – אלקראס וסינר כשירים היו זוכים ככל הנראה ברולאן גארוס ובארה"ב. זה לא אומר שזברב הוא לא טניסאי-על, הדבר האמיתי, ספורטאי מעולה שלא מגיע לו שכל ההישגים היפים ימוסגרו באופן יחסי לסיטואציה ולשחקנים אחרים, במקום שיתייחסו אליהם כפי שהם, כניצחונות גדולים.
זברב היה אחד הטניסאים האמיצים ביותר, אלו שנחשפו בשנים האחרונות ודיברו על העומס הנפשי העצום שהם חווים. הוא הזכיר במיוחד את הבדידות המייסרת של טניסאי שנוסע בעולם ומתמודד עם כל הקשיים לבדו במלון ועל המגרש. כפי שנאומי אוסקה התייחסה בעבר לביקורות הנוקבות מצד פרשנים שהשפיעו עליה בצורה הרסנית, סביר להניח שגם במקרה של הגרמני ישנה בעיה כזו, מטען של תקופה ארוכה שבה הוגדר כמפסידן. מתוך הסיטואציה הזו הוא יצא חזק יותר, ומי יודע, אולי גם צבר מספיק ביטחון כדי להיראות אחרת בפעם הבאה שהספרדי והאיטלקי יפגשו אותו בטורניר גדול.
ב-2026, זברב לא היה זנב לאריות ולא ראש לשועלים. הוא היה שיניים לזאב. זה יהיה עוול לדבר רק על ההפסד לסינר בווימבלדון.
