את הרב מנחם פרל (62) מכירים בציונות הדתית כפוסק הלכה, מי שעומד בראש מכון "צומת", המוביל פתרונות לסוגיות טכנולוגיות מורכבות על פי ההלכה, וכן כמי שהיה בעבר ראש ענף הלכה ברבנות הצבאית, הרב של שירותי כבאות והצלה ועוד.
אחרי שלוש שנים מטלטלות, הרב פרל חושף את ההתמודדות האישית שלו עם החוויות שעבר במהלך השירות במחנה שורה, לשם הועברו לזיהוי החללים מיום הטבח הקשה ב-7 באוקטובר.
הרב מנחם פרל. "טיפול נפשי בחייל חרדי חייב לכלול היכרות לעומק של הערכים, המשפחה והשפה של החברה"
(עידו ארז)
"באותו יום, כמו כל עם ישראל, רציתי לעזור", מספר פרל, סגן-אלוף במילואים, "התקשרתי לרב הצבאי הראשי אייל קרים, שהיה מפקד ישיר שלי בעבר, ושאלתי איפה צריך עזרה. הוא אמר לי: 'יש אצלנו המון עבודה בזיהוי חללים. אם אתה מוכן, תבוא'. הגעתי למחנה שורה, התעסקתי עם החללים האזרחים, אחרי זה עם חיילים, ואחרי כמה ימים התייצבתי במפקדה לטיפול בחללים, שזו בעצם היחידה הגדולה בתחום. שם עושים את כל הזיהוי כמו צילומים, שיניים, סי.טי ואחרי זה הכנה לקבורה".
המראות הקשים והמפגשים עם המשפחות שחיפשו סימן כלשהו למה שעלה בגורל יקיריהן נתנו את אותותיהן. "זה היה מאוד שוחק", אומר פרל, "אחרי כחודשיים התחלתי להיעזר בקב”נים. ואז, יום אחד גיליתי שאני מטפל בזיהוי של בן של עובדת במכון 'צומת'. זה הפיל אותי לגמרי לקרשים וביקשתי להשתחרר".
כשהשירות הסתיים, ההתמודדות עם השלכותיו רק החלה. "פניתי למשרד הביטחון, לאגף השיקום. אמרו לי: תמצא איזה פסיכולוג שעוסק בזה ואנחנו כבר נסתדר אחר כך כלכלית. אמרתי לפסיכולוג בפגישה הראשונה: תשמע, אני מרגיש ממש חמור, אז בטח פגישה אחת לא תספיק. נצטרך ארבע או חמש. הוא צחק ואמר לי: ארבעים או חמישים. בהתחלה נבהלתי, אבל די מהר הבנתי שהוא צודק. הייתי איתו שנה וחצי בערך, ובהמשך הלכתי לעוד פסיכולוג ועוד פסיכולוגית", הוא מספר.
ההתדרדרות הקשה הגיעה לפני קצת מעל שנה. "הייתי עם אשתי בחו"ל וחוויתי שם התקף חרדה מאוד קשה. בחילות, לחץ בחזה, כל הגוף מכווץ", מספר פרל, "ההתקפים חזרו גם בישראל עד שאושפזתי בבית הבטוח בכפר שאול, שמיועד לחיילים. שם כבר התחלתי סדרה של טיפולים, עם פסיכיאטר, ואחר כך חווה שיקומית בצור הדסה. השתדלתי מאוד להחזיק בציפורניים במקום העבודה ובאיזה סדר יום. יש איתי גם כלב סיוע שלקחתי אחרי המון זמן ומחשבה. אני לא מסתיר שום דבר. לא חשבתי שאלך אי פעם לפסיכיאטר. מה, אני משוגע? אבל אני מבין היום שזה בהחלט עוזר".
בשיחה עימו מספר הרב על החיים בצל ההתמודדות: "יש טריגרים שמעוררים את המצב, סיפורים, תמונות, גם ריח. זה בא לפעמים בחלומות, סיוטים בלילה. אני יכול גם להרביץ לאשתי תוך כדי חלום. אלה דברים שקרו".
פרל שותף כיום למאמץ של עמותת "הבית" להקמת בית שיקומי שיהיה מיועד לחיילים חרדים. "אני חושב שאגף השיקום עושה עבודה נפלאה, אבל הטיפול שאני צריך שונה מזה שצריך בחור חילוני, רווק, בן 20. בבית הבטוח זה חמישה-שישה אנשים, בבית מאזן יש מעל עשרה אנשים, בנים ובנות באותה דירה, הפעילויות לא תמיד מתאימות, ויש כאלה שבגלל זה יוותרו על הטיפול", הוא מסביר.
מי שמחכה למסגרת כזו הוא אריה (שם בדוי), בן 31, נשוי ואב לשלושה, תושב בני-ברק. בשירות הסדיר שירת כלוחם בחטיבת חי”ר, ובמהלך המלחמה התייצב לשירות מילואים ביחידה המופקדת על פינוי וזיהוי חללים. “לפני כן הייתי מצליח בעבודה, איש משפחה”, הוא מספר, “כשחזרתי הביתה הבנתי שכל הדברים האלו נשברו. לא הייתי מסוגל לעבוד, לא הצלחתי לתפקד במשפחה, הקשרים החברתיים התפרקו, הרגשתי זר. די מהר פניתי ליחידה לתגובות קרב”.
אריה הוכר כפוסט-טראומתי, אך אומר כי המסגרות שמציעות כיום מעטפת טיפולית למתמודדי נפש לא תואמות את אורח חייו החרדי. “הם לא מבינים עד הסוף את הצרכים שלנו. פרשתי מכמה תוכניות שיקומיות או טיפוליות של אגף השיקום בגלל אי התאמה”, הוא מספר, מסביר כי המסגרות כללו שילוב של נשים וגברים או אוכל שאינו כשר, ומסכם בצער: “כששואלים אותי אם אני ממליץ להתגייס לצה”ל – איך אני יכול לעשות זאת אם אני יודע שבמידה ותזדקק לעזרה לא תקבל אותה? במערכת שבה מתמודדים עם פוסט-טראומה שקופים, אנחנו עוד יותר שקופים. לא רואים אותנו, לא מבינים אותנו”.
עמוד התרומות לפרויקט הבית הטיפולי לחיילים חרדים: https://bit.ly/BeshuraAhat
