הצנזורה החדשה // איילה פנייבסקי } רדיקל } 195 עמ'
לטקסטים מהסוג של 'הצנזורה החדשה' יש את הריח הממכר של מאפייה בארבע לפנות בוקר, השעות שבהן בצק תפוח נשמע כמו פתרון קסם לכל הצרות שהביא איתו לילה ארוך מדי. הצהרת הפתיחה של המחברת, איילה פנייבסקי, שלפיה "זה לא הספר שתיכננתי לכתוב", פוטרת אותה מראש מהיובש האקדמי לטובת דרשה אקסטטית, ארון סורקינית ברוח ובתוכן: מטרתה להקיץ נרדמים לפני שהסערה המושלמת שנרקמה בין הפופוליזם הפוליטי להפקרות של ענקיות הטכנולוגיה מפרקת לגורמים את העיתונות, בדרך לחיסול הדמוקרטיה הליברלית. ישראל, בהקשר הזה, מוצגת גם כחוליה בשרשרת וגם כניסוי מעבדה, שתוצאותיו יקרינו על המשך הפרויקט הפופוליסטי.
הפיתוי להיסחף אחר הלהט הרטורי של פנייבסקי, ד"ר לתקשורת פוליטית באוניברסיטת קיימברידג' ועיתונאית לשעבר, טמון בשבר האמיתי והמדאיג שאליו הספר צולל ואשר הומחש במלוא עוצמתו בהסתערות חסרת הפרופורציות על הסרט 'נז"א', שהציג (והשאלה כיצד ותחת אילו סטנדרטים לגיטימית וראויה לדיון) את מה שהעיתונות הישראלית ברובה המוחלט סירבה. לפי פנייבסקי, שהפרק שעוסק בסיקור המביש של הטלוויזיה הישראלית את המלחמה בעזה הוא החשוב ביותר בספרה, הסיבה נעוצה בקמפיין הדורסני שמאשים את התקשורת בניתוק מ"העם" ורוכב על המשבר הכלכלי שלה. שני הרכיבים, הלחץ השלטוני והיעדר מודל הכנסות בר-קיימא, הולידו שורה של טעויות קרדינליות: מ"איזון מזויף" דרך פרשנות מוטעית של עמדות "העם" ועד הקמה מרצון של חומה רוסית באופייה, שמפרידה בין הציבור בישראל ליתר העולם. הטרגדיה היא שטעויות אלו לא רק שלא השביעו את רעבונו של השלטון, אלא גם הביאו לכך שהציבור לא מבדיל כיום בין עיתונות לאנטי-עיתונות, דוגמת ערוץ 14.
אולם בדומה לטורים ולמאמרים הרבים שעוסקים במצבה של העיתונות בישראל בעידן נתניהו (והאמת שגם במצבה של ישראל בכלל), גם 'הצנזורה החדשה' משתמש בתחושת החירום המוצדקת כדי לדלג על פרקים לא נוחים מהעבר ועל מסקנות מדכדכות מההווה, ולכן גם אין לו בעיה להציע מדריך לטובת עתיד שלא יהיה. מקריאה בספר לא ניתן להבין אם וכיצד, לדוגמה, השפיעו הסיקור של הסכמי אוסלו וההתנתקות מעזה על תחושת הקיפוח וההדרה בימין, וכיצד אלה (לצד חשבונות ישנים עוד יותר) תרמו להפיכת נושא ה"הטיה" של המדיה למרכיב לא מבוטל בתפיסה הימנית העכשווית. ובעוד שפנייבסקי מצטיינת בביקורת על התעתוע שנמצא בבסיסו של מושג כגון "תקשורת מפלגתית" (שיוצר השוואה כוזבת ומזיקה בין 'הניו-יורק טיימס' ל'פוקס ניוז', לדוגמה), היא מאמצת בהתלהבות מונח לא פחות אבסטרקטי כגון "השקפה פרו-דמוקרטית", תוך התעלמות מהכוח שלו לאיין דעות שמרניות. נשאלת גם השאלה, האם לשיטתה בכלל קיים מודל של עיתונות ימנית (או אפילו עיתונאי ימני) שלא נפסל קטגורית: סתם, כדי שאפשר יהיה להבין איך לא נחלצים מציפורני "הצנזורה החדשה" היישר לתוך המלתעות של הבולשביזם הישן.
באופן טבעי, החלקים בספר שנוגעים ללב הם ציטוטים מתוך ראיונות שערכה פנייבסקי עם עיתונאיות ועיתונאים מישראל (כולם תחת אנונימיות למרות שרק חלקם רצו בכך, לפי המחברת). אלה סיפרו על הקושי להפיק עיתונות מצוינת, נשכנית ובעיקר שמאלנית באמת (להבדיל מביקורת על נתניהו) באקלים שבו הם נתפסים כ"מהנדסי תודעה", "מחלישים" וכמובן "בוגדים". כל מי שנקלע ולו לכמה דקות למחילת הארנב האובססיבית ועתירת הג'ורה של הרשתות יודע שהמצוקה אותנטית. כמובן שהמתקפה האלימה והמסוכנת נגד יובל אברהם ורחל שור, יוצרי 'נז"א', היא גם ניסיון הרתעה מוצלח.
אלא שדווקא התגובות החריפות במיינסטרים התקשורתי נגד 'נז"א' הן גם ההוכחה ש"הצנזורה החדשה" היא לא "צנזורה" (והיא גם לא כזאת "חדשה"). ההיסטריה שבה התקבל הרעיון שישראלים בכלל יעסקו בנושאים כמו התנהלות צה"ל בעזה מעידה על תופעה הרבה יותר רחבה ועמוקה בתקשורת, שלא מתחילה בעליית הפופוליזם אלא משקפת מגמות חברתיות ושינויים דמוגרפיים שנמשכים כבר עשורים שלמים. נוח לדמיין כאילו במערכות שנעות על הספקטרום שבין 'הארץ' לערוץ 14 מסתובבים "אנוסים", שרק רוצים לצעוק "די לכיבוש" ומפחדים מההמון או שהם סתם מתקרנפים. אלא שיש גם אופציה אחרת: שנות ה-90 נגמרו וחדרי החדשות משקפים יותר את הרכב החברה וכן את הלך הרוח שלה. אם כבר, זאת הסיבה שבגללה הקמפיין השלטוני כל כך רקוב: הוא אפילו לא נלחם בשמאל, אלא מצייר את כל מי שלא מתיישר בתור "שמאל".
לכן גם הניסיון של פנייבסקי להסיק, על פי בחינה של מדינות אחרות, שאולי הציבור בישראל אינו ימני כמו שנדמה לעורכי החדשות, לא עולה בקנה אחד אפילו עם תוצאות הסקרים כיום, שבה האופוזיציה מורכבת ברובה מרשימות עם אוריינטציה ימנית מובהקת (בנט, ליברמן וגדי איזנקוט). אפילו פנייבסקי עצמה מזכירה במרירות מובנת שבנט, שממנו נכוותה אישית, הפך מאיש ימין עמוק לתקוות המחנה הליברלי. הדבר בא לידי ביטוי בגופי התקשורת שסיקרו באמפתיה את ממשלת השינוי בראשותו. למה זה קרה לדעתה?
וכמו כדי להבהיר את הנקודה באמצעות פרודיה, נאום של אילנה דיין נבחר לשמש בתור ההקדמה לספר, תחת הכותרת "הפחד צריך לברוא אומץ, לא להכתיב את הליין-אפ של המהדורה". ובכן, אין יעד מובהק יותר מאשר דיין לטענות שמעלה הספר: נאומיה עתירי הפאתוס מהדהדים ביחס הפוך לעיסוק של 'עובדה' בנושאים שרוב הציבור, וכנראה גם צמרת ערוץ 12, לא אוהבים לשמוע על אודותם. למעשה, דיין הייתה יכולה לככב בפרק על עזה, אחרי שאמרה לכריסטיאן אמנפור באוקטובר 2024 ש"אנחנו לא מסקרים מספיק את הסבל בעזה", מה שלא בדיוק הוליד שרשרת תחקירים של 'עובדה' בנושא. רק לאחרונה אמרה דיין, בפודקאסט Unholy, ש"אני חוששת שאנחנו כעיתונאים לא עושים עבודה מספיק טובה". והנה, 'הצנזורה החדשה' חוסך מהקוראים והקוראות דוגמה חלומית לטענה שעומדת בלב הספר. מה אומרים? לא אומרים. •
