גילוי נאות: אני לא מחבב את אלכסנדר זברב. משהו במשחק שלו, בשפת הגוף, בהתנהלות הכללית, מונע ממני לפתח כל רגש זעיר של חיבה, שבדרך כלל מתפתח אצלי בקלות לנוכח ספורטאי שמפגין יכולות מלהיבות ומוסיף איזה בדל אישיות.
מעל הכל זה הכתם הכבד שזברב סוחב איתו לכל מגרש ונוגע לטענות של שתי בנות זוג לשעבר על אלימות קשה שהפעיל נגדן. אחת הפרשיות הגיעה לבית המשפט והסתיימה בהסדר ופיצוי של 200 אלף יורו אותן שילם לאם בתו (במשפט נקבע כי "פסק הדין לא קובע אשמה או חפות"), והשנייה נחקרה רק בידי הסבב המקצועני שקבע כי אין די ראיות להוכיח את הטענות. אז כן, אין לי כוונה להתנצל על זה שאני לא בעדו ואולי השיפוט שלי אותו כטניסאי מעט מחמיר.
ובואו נדבר טניס: כבר עשר שנים אני שומע שזברב עומד להפוך לדבר הגדול הבא. זה התחיל עם טורניר אינדיאן וולס 2016 שבו ניצח את דימיטרוב, דילג מעל ז'יל סימון וגרם לנדאל קצת להזיע ובסוף, במה שהפך למוטיב מרכזי בקריירה, נחנק ברגע האמת והפסיד. נו, טוב, הוא צעיר, הוא ילמד, אמרו חסידיו שסימנו אותו כמי שמסוגל לשבור את ההגמוניה של הביג-3 של התקופה: פדרר, נדאל, ג'וקוביץ'.
לא למד כלום. במשך תשע שנים הוא התרוצץ במגרשים עם כל 198 הסנטימטרים שלו, פיזר הגשות מפחידות, הציג כישרון מבטיח וקיים מעט מדי. אפס תוארי גראנד סלאם. נכון, הוא זכה בטורנירי מאסטרס חשובים, אבל בכל פעם שהגיע למשחק חשוב בגראנד סלאם הוא לא סיפק את הסחורה, או גרוע יותר, קרס במאני-טיים.
את הדוגמה הקלאסית קיבלנו בגמר אליפות ארה"ב 2020, אליה הגיע זברב כשהוא נמר צעיר ורעב. נדאל ופדרר לא לקחו חלק בטורניר, ג'וקוביץ' עף בשמינית וזברב הגיע לגמר מול יריב שהוא בהחלט יכול לו, דומיניק תים. הוא כבר הוביל 0:2, אבל התפרק וסידר לתים גראנד סלאם יחיד בקריירה.
הדור התחלף, נמרים חדשים נכנסו לזירה, זברב הוא הוותיק המנוסה ורק ב-2026 הוא הצליח לקחת סוף-סוף שני תוארי גראנד סלאם, בגיל 29. כשבוחנים את מי הוא ניצח בדרך ובגמרים ברולאן גארוס (פלאביו קובולי) ובארה"ב (בן שלטון) לא מוצאים שם את יאניק סינר או קרלוס אלקראס. אבל היי, הוא לפחות לא נחנק שוב.
תרשו לי לא ממש להתלהב. גם לא לחבב.
