מירה שושני היא ההגדרה המילונית של המונח השחוק "דמות טרגית". ראש חטיבה בשב"כ, שהייתה אחראית על בכירי חמאס בחו"ל, מתעוררת כמו כולם ב-7 באוקטובר (אפילו על "הסימנים המעידים" שהצטברו בלילה לא ידעה) ולוקה בהלם אפילו יותר מאחרים: "מה קרה לסינוואר?", היא שואלת את עצמה, מתוך המחשבה שהכיוון היה ללכת ל"הסדרה" מול חמאס.
גם אם שושני הייתה מתגוררת באזור צפוני יותר, תחושת התדהמה והאשמה עדיין היו שם. אולם כתושבת כפר עזה היא תרגיש ומהר את מחירו העצום של המחדל: בתה אופיר, שהתגוררה בשכונת "דור צעיר" בקיבוץ, עוד הספיקה להישאר על הקו עם אימה ואביה גם לאחר שנפגעה וכמעט עד לנשימתה האחרונה. האב לא הצליח לחלץ אותה ונפצע בעצמו, אבל האם הייתה חלק מה"קונספציה" כולה. הלחץ עליה להתפנות, שמא תיפול בשבי עם כל הסודות שנחשפה אליהם, רק הכביד על יום שלא הפסיק להידרדר.
מסמך חזק ושונה. "חשיפה"
הכאב הכפול של שושני הופך את סרטם של אמנון רבי ושרית אסנפי למסמך חזק ובעיקר שונה בנוף של סיפורי 7 באוקטובר. אין הרבה שורדים מאותו היום שגם נדרשים, והרבה יותר מפעם אחת, להסביר איך זה קרה להם אישית. זה אפילו לא דומה לדיון עם אנשי השמאל בקיבוצים, שמתבקשים להתמודד עם שאלות על השקפתם הפוליטית לאור הטבח. אצל שושני זה לא עניין של "דעה" אלא של מקצועיות. לכן קשה כשאול להבין איך ממשיכים בידיעה שהכישלון לא רק חסר תקדים: הוא גם עלה לה באובדן של היקרה מכל.
הישירות והכנות שבהן שושני מכה על חטא, כפי שעושים גם מרואיינים אחרים מהשב"כ, רק מדגישות כמה נבזיות ורוע דרושים כדי לתדלק את הקונספירציה של "בגידה מבפנים". בעוד שהיא מסרבת להדוף אפילו קמצוץ מהביקורת שמוטחת בשב"כ ויתר מערכת הביטחון (והיא גם לא משתמשת בשכול כדי להגיד "תניחו לי"), עלילות הדם השקריות מוציאות ממנה עלבון מופגן. בלתי נתפס איך אפשר להביט בה, בחוסר האונים המשתק שנשקף ממנה כשהיא מתארת בדמעות איך ברגע אחד נחרב כל הדימוי העצמי שצברה כאשת מקצוע וכאמא, ועדיין אפילו להרהר שהייתה "בגידה מבפנים".
אולם על השאלה הגדולה, המייסרת, "איך זה קרה", גם שושני לא עונה. פעם היא אומרת שזאת "שאלה מורכבת", ואחר כך ש"הכל כשל". גם את המחמאה החריגה שרונן בר חלק לה לאחר פרישתה, "אצלך זה לא היה קורה", היא דוחה. לא בטוח שתשובות מלאות יפסיקו את זרם הרעל, אבל בלעדיהן הוא רק יילך ויתגבר.
בקטנה
בראיונות החג שהעניק לערוצי הטלוויזיה, נשיא המדינה עשה כמיטב יכולתו להמשיך ולאחוז בתואר "המרואיין המשעמם ביותר עלי אדמות", אבל הכניסה ללוע של ערוץ 14 הכריחה אותו להתמודד עם "שאלות" בסגנון המקובל באכסניה (השמצות, טינופים, תעמולה וכד'). לא רק שהרצוג נראה סובל מכל רגע, הוא גם ארגן לערוץ תמונת הניצחון: מגי טביבי שאלה אותו, בעניין הסרט "נז"א", "איך צומחים מאיתנו בוגרים, מיחידות מובחרות, מסווגות, בוגדים במדינה של עצמם", ובתגובה הוא תקף את הסרט (כפי שעשה כצפוי בכל הערוצים) מבלי להסתייג מהקביעה האגבית והמסוכנת שמדובר ב"בוגדים". בסיום השיחה ביקש הנשיא מכל אחד "לבחון מה הוא מוציא מהפה". ובכן, גם מה שלא נאמר מלמד לא מעט.
