עשרת ימי תשובה בעיצומם, בין ראש השנה ליום הכיפורים. ימים של תיקון ושיפור, החלטות חדשות, התחלה מחדש. נעבור יחד על התחנות המרכזיות שלפנינו.
תקיעה בשופר
(אלכס קולומויסקי)
*
לשבת הקרובה יש שם מיוחד – "שבת תשובה". יש לאורך השנה כמה שבתות "ממותגות". לפני תשעה באב, לפני פסח, וגם לפני יום כיפור. שבת תשובה, שלפני היום הקדוש בשנה, מספרת על הדבר המשמח ביותר במציאות – שאפשר לתקן. שאפשר לשפר. שגם אם קילקלנו וטעינו, אפשר לחזור לדרך הישר.
הרמב"ם, גדול ההוגים שלנו בכל הדורות, כותב רבות על נושא התשובה. לדבריו, כל אדם יכול להכריע את גורלו של כל העולם כולו, כי הבחירה החופשית שלנו בין טוב לרע משפיעה, בכל רגע ורגע.
השבוע קיבלנו שיעור כזה. כולם כבר אמרו מה דעתם על שני הבמאים הישראלים יובל אברהם ורחל שור, ועל הסרט שלהם נז"א. אני ראיתי כאן גם מסר גדול על כוחו של היחיד: אדם מקבל כישרון קולנועי. הוא נולד עם יכולת בימוי, הוא יודע לספר סיפור לעולם בצורה משכנעת ויפה. אבל הוא בוחר איזה סיפור לספר. מה לעשות עם המתנות שקיבל מאלוקים. האם להשתמש בכישרון הזה לטוב או לרע, לחיזוק או לפירוק.
וכמה כוח יש לבחירה הזו שלו. כמה השפעה עולמית יש להחלטה הזו. כל אחד מאיתנו קיבל כוחות, יכולות וכישרונות. ההחלטה מה לעשות איתם – היא ממש לא עניין אגבי.
*
ומיד אחרי שבת – ערב יום כיפור. ההיערכות היא ליום כיפור תשפ"ז שישבור שיאי נוכחות של שנים קודמות. בכותל המערבי, בבתי הכנסת, בבתי חב"ד בארץ ובעולם – עוד לא היה כזה אלול. הציבור נוהר. לכן אחרי תפילות ראש השנה, במקומות רבים רבנים וגבאים פשוט קנו עוד כיסאות פלסטיק, לקראת יום כיפור. אין שום מגבלות של פיקוד העורף, ברוך השם. יישובים רבים בצפון ובדרום שהיו שוממים רק מתרחבים וקולטים תושבים חדשים. בתי כנסת חדשים נפתחו בכל כך הרבה מקומות ברחבי ישראל. והנה רק עדות אחת, של קוראת שביקשה לא לפרסם את שמה, אבל כן לפרסם את רשמיה המרגשים: "בראש השנה השנה זכיתי להיות בבית חב״ד בסאפה, וייטנאם. הבן שלי נמצא בטיול תרמילאי ארוך אחרי שירות קרבי קשוח, ואני קיבלתי מתנה לכבוד יום הולדת 60: להצטרף אליו עם בעלי.
לא ידענו איפה נהיה בראש השנה. בשנים האחרונות, כמו רבים, אני מרגישה התקרבות גדולה ליהדות. רציתי חג משמעותי. אחרי שבועיים של טיול הגענו לסאפה מותשים. הייתי רעבה מאוד, אבל גיליתי שאני פשוט לא מסוגלת להכניס שום דבר לפה. הכל נראה לי לא כשר, לא שלי. אפילו הריחות גרמו לי תחושה לא טובה. מצאנו מלון, די מגעיל למען האמת, אבל, הפתעה – הוא היה קרוב לבית חב״ד. הידיעה שבעוד רגע נתפלל בראש השנה, נתקרב, ונוכל לאכול אוכל כשר, הציפה אותי בעונג. הבאתי איתי מהבית את הסידור הישן שלי, זה שעוד נשאר לי מהימים שבהם הייתי הולכת עם אבא שלי ז"ל לתפילה. הבאתי מהארץ במיוחד גם שמלה יפה לראש השנה. בעלי ואני והבן התארגנו ויצאנו לארוחת החג הראשונה בסאפה. ואז קרה משהו שלא אשכח. אני לא מגזימה, הגיעו לארוחה כ-700 אנשים. אולי אפילו יותר. כולם הגיעו לקדש יחד את השנה החדשה, וכולם נראו לי כל כך יפים, כל כך שלי. התרגשתי עד דמעות. על גג העולם, בהרי וייטנאם, הרגשתי בבית. למחרת בבוקר הגעתי לבית הכנסת. לא באמת ציפיתי שכל האנשים שהיו בארוחה יגיעו גם לתפילה, אבל הם הגיעו. היו כל כך הרבה אנשים, שהיינו בשתי קומות, בכל קומה כמה מאות אנשים. וכך היה גם ביום השני של החג. מאות אנשים מכל העולם שאני לא מכירה, אבל הרגשתי שהם המשפחה שלי. תודה לרב עקיבא ולרבנית גיטי שיינברגר, שמנהלים את המקום החדש. מדהים לחשוב שיש עוד אלפי נקודות כאלה ברחבי העולם. מאחלת לי שהשנה שלנו תהיה מרגשת ומאחדת כמו ראש השנה. ואם אתם בווייטנאם, אתם כבר יודעים לאן להגיע ביום כיפור".
*
מיום ראשון בערב ועד יום שני בערב – יום הכיפורים. במהלך היממה המיוחדת הזו מתפללים חמש תפילות – ערבית, שחרית, מוסף, מנחה ונעילה. זה יום של תענית, אבל גם של קרבה ושמחה גדולה. זה לא תשעה באב. אין פה קינות וצער על החורבן. יש פה אפשרות לחשב מסלול מחדש, ולהתחיל את השנה אחרת. כל התפילות והפיוטים קוראים לנו להסיר את הקליפות, להסתכל פנימה, לראות מי אנחנו באמת. "אשמנו בגדנו", "חטאנו לפניך", "על חטא שחטאנו" ועוד ועוד מילים של חשבון נפש, מתוך הווידויים שאומרים בתפילה.
בימים אלה קיבלתי קריאת השכמה כזו, קצת לפני. בהרצאה במרכז אלטנוי בניו-יורק לקראת ראש השנה, שמתי לב לצעירה אמריקאית שלא הקשיבה. לא הקשיבה זה מינוח עדין. היא הפריעה. לעסה מסטיק, הסתכלה בסלולרי, פיטפטה, לא הפסיקה לזוז ולהביע חוסר עניין בדוברת שהגיעה מישראל. התעלמתי, אבל באמצע ההרצאה משהו השתנה באופן קיצוני – היא הפסיקה לחלוטין להרעיש, התרכזה באופן יוצא דופן והתחילה לצלם בתשומת לב רבה, בסלולרי שלה, את מה שאני אומרת.
בסוף הערב, כשנשארתי לדבר קצת עם הקהל, גם היא ניגשה. לא היה לי נעים להגיד לה משהו, אבל היא הראתה לי את הסלולרי שלה, עם דף האינסטגרם שלי פתוח, ואמרה בהתפעלות: "וואו, לא אמרו לנו שיש לך 180 אלף עוקבים!".
בום. אני לא השתניתי במהלך הערב. אבל בחצי הראשון שלו היא לא ספרה אותי. בחצי השני של הערב היא ספרה כמה עוקבים יש לי, ולכן החליטה לספור אותי. היא גם השקיעה בצילום כדי להעלות סטורי ולתייג אותי, וגם ביקשה שאשתף, כדי להוסיף לה עוד קצת עוקבים משלה. הודיתי לה בליבי על שני חלקי הערב, ומאז אני מזהה את המנגנון הזה גם בתוכי, כמובן. למדתי ממנה כמה הערכה אנחנו נותנים לתארים, לחיצוניות, למספרי עוקבים, לרייטינג, לכסף, לשלל מדדים שאפשר לספור, ולא מעידים על המהות. החל מתפילת "כל נדרי" ועד ל"שמע ישראל" שבסוף תפילת נעילה, אנחנו מבקשים ביום כיפור להסיר את כל המסכים והמסכות. להסתכל באופן נקי וצלול פנימה, על מה שאנחנו באמת. הצעירה הזו הזכירה לי כמה זה לא פשוט.
שבת שלום.
הסטטוס היהודי: "אנשים לא מבינים שיום כיפור הוא היום השמח ביותר בשנה. יום שמאפשר לתקן את העבר ולבחור בעתיד טוב יותר. המתנה הכי גדולה שיכולים לתת לי, היא לתת לי עוד יום כיפור אחד באמצע השנה" (הרב ישראל מסלנט)
