הן צאצאיות לחלוצי העמק ולמייבשי הביצות המיתולוגיים וגם היום, במרחק של 100 שנה ויותר מיישוב עמק יזרעאל - ממשיכות לעסוק בחקלאות, לקום בשעות החשיכה ולצאת לחליבה, לטפל בכוורות שמרוחקות עשרות ק"מ מהעמק, לקטוף, למסוק ולגדוד. כך נראית העוצמה הנשית של ענף החקלאות בעמק ב-2026.
לפני מספר ימים התקיים בבית העם בנהלל מפגש "להיות חנה - חקלאות נשית, אז והיום", שהוקדש לדמותה ולפועלה של חנה מייזל, ולחיבור בין נשים פורצות דרך בחקלאות בעבר, לבין נשים שמובילות את התחום כיום. מייזל הייתה מהנשים פורצות הדרך בשנים המעצבות של הציונות, מראשונות נהלל, מקימת "חוות העלמות" בכינרת, ומי שהקימה וניהלה את בית הספר החקלאי לבנות בנהלל.
חקלאית מהגן
אפרת גבאי (67) היא מושבניקית מנהלל, רפתנית דור רביעי לחלוצי נהלל ומגדלת שם נכדים, שהם דור שישי למתיישבי העמק. "נולדתי במשק וכל הזיכרונות הראשונים שלי הם מתחום החקלאות, סבא חולב את הפרות וסבתא אוספת ביצים מהלול המשפחתי הקטן, היונים בשובך, קטיף פירות הדר בפרדס, איסוף סלק סוכר למאכל בהמות.
"למעשה, בגיל הגן כבר השתתפתי במשימות חקלאיות ועבורי אלה החיים הטובים ביותר. גדלתי על הסיפור של סבתי איטה ארטרכט ז"ל, שהייתה מארחת את חנה מייזל לכוס תה, אי-אפשר להתנתק מהחקלאות שזורמת בעורקיי".
גבאי ממשיכה גם בימים אלה להפעיל את הרפת המשפחתית הוותיקה שכבר "חוגגת" מעל ל-95 שנות עבודה וייצור חלב, עם 100 חולבות ועוד כ-90 עגלות.
"פיתחתי ענף נוסף לצד הרפת - של ייצור מוצרי חלב וגבינות בוטיק, כולל סדנאות וקורסים לגבנים מתחילים, ואני מוכרת במקום את התוצרת. אין שום נעליים מפונפנות מפריז או מלונדון שהייתי מחליפה במגפי העבודה של הרפת", סיכמה גבאי בחיוך.
החיים דבש
אדוה אופיר, 40, מושבניקית מאלון הגליל שבעמק יזרעאל ודור שלישי לדבוראים, מנהלת המותג והשיווק של "משק אופיר" - מכוורת, כרם ויקב בוטיק באלון הגליל.
"נולדתי לתוך הכוורת המשפחתית, שמעתי זמזום דבורים עוד לפני מילים. בגיל שבע כבר מילאתי צנצנות דבש לראש השנה ואת כל הילדות העברתי במשק החקלאי שלנו. כיום למשק שלנו יש כאלף כוורות שפזורות מאזור הפרדסים בשרון ועד לשלומי, ולכן יש לנו תשעה סוגי דבש שונים.
והיא מוסיפה: "כילדה לא אהבתי לעבוד שם, העדפתי להיות עם חברות, אבל אבא אמר ללכת לעבוד ולא הייתה ברירה. עם זאת, כילדה היה אסור לנו להיות עם הדבורים בשטח בגלל החשש מעקיצות. שני האחים הצעירים שלי היו אלרגיים לדבורים ולהם בכלל היה אסור להתקרב לכוורות".
אחרי הטיול הגדול למדה אופיר עבודה סוציאלית: "בתחילת הלימודים התחלתי לצלם את אבא שלי בעבודה, ונחשפתי לחשיבות של הדבוראים בגידול וטיפול בדבורי הדבש ואז הבנתי שאני רוצה לתעד את עולם הדבורים. כך במהלך 15 שנה תיעדתי את התחום ויצרתי מהצילומים סרט תעודה שהוקרן בפסטיבל דוקאביב 2025.
ענת הרוש, בת 56, בת נהלל וחברת קיבוץ שריד, היא דור שלישי מתיישבי נהלל והיום רפתנית במשק של קיבוץ מזרע וגבעת עוז. "נולדתי לתוך המשק שסבי הקים בנהלל, היו בו גם מטעים ומכוורת אבל הרפת תמיד תפסה אותי. התחלתי לנהוג בטרקטור בגיל 12, לעזור לאבי ולאחי בחליבת הפרות, עם אחי עבדתי במכוורת, תמיד התגייסתי לעזור במשק, והיום אני ממשיכה את זה, הגעתי למסקנה שזו האהבה שלי ומהמקצוע הזה אני אצא לפנסיה". "נולדתי לתוך המשק שסבי הקים בנהלל, היו בו גם מטעים ומכוורת אבל הרפת תמיד תפסה א להתחלתי לנהוג בטרקטור בגיל 12, לעזור לאבי ולאחי בחליבת הפרות, עם אחי עבדתי במכוורת, תמיד התגייסתי לעזור במשק, והיום אני ממשיכה את זה, הגעתי למסקנה שזו האהבה שלי ומהמקצוע הזה אני אצא לפנסיה".
עינב קופולוביץ׳
ענת הרוש, בת 56, בת נהלל וחברת קיבוץ שריד, היא דור שלישי
למתיישבי נהלל והיום רפתנית במשק של קיבוץ מזרע וגבעת עוז. "נולדתי לתוך המשק שסבי הקים בנהלל, היו בו גם מטעים ומכוורת אבל הרפת תמיד תפסה אותי. התחלתי לנהוג בטרקטור בגיל 12, לעזור לאבי ולאחי בחליבת הפרות, עם אחי עבדתי במכוורת, תמיד התגייסתי לעזור במשק, והיום אני ממשיכה את זה, הגעתי למסקנה שזו האהבה שלי ומהמקצוע הזה אני אצא לפנסיה".
הרוש למדה הנדסאית רפת במכללת רופין. "זה נתן לי המון עד שהמשכתי לרפת במזרע, יש לנו 670 חולבות, ועוד גידול פרות ועגלות ועגלים. זה עסק שמגלגל מיליוני שקלים", היא מתארת ומוסיפה: "חקלאות נשית זו גאווה גדולה והלוואי שזה יתרחב. בכל מקרה, חייבת להיות חקלאות מקומית ובלעדיה נהיה בצרות צרורות. לא צריכים לחכות לעוד מלחמה כדי להבין את זה - המזון שלנו צריך לבוא מאיתנו".
הרוש מסכמת: "הילדים שלי נולדו לתוך הריח של אמא חוזרת מהרפת ומקבלת אותם עם בגדי עבודה מהרפת והם קיבלו אותי עם הסירחון".
דור הטיקטוק
גליה אלף, מנהלת כפר הנוער ויצ"ו נהלל ובתו של הרמטכ"ל והשר לשעבר רפאל איתן: "נולדתי בתל עדשים, דור שלישי לחלוצי העמק. מהגיל שהצלחתי להגיע לדוושות הטרקטור קיבלתי מאבי משימות עם טרקטור. אפשר להגיד שהוריי העניקו לי את החינוך הכי שוויוני בעולם.
"חנה מייזל", נזכרת אלף, "הייתה מוכרת גם בביתנו. הסבים והסבתות שלי הם מאותה העלייה. אבל גם דור הטיקטוק שאני מחנכת כיום מסתדר מצוין עם החקלאות. אני מרגישה שהם מחוברים לאדמה ומבינים שזו הוויה וחוויה ציונית, אם בחליבה ואם במסיק. ילדים הרי אוהבים חוויות מוחשיות וחלקם עושים בזה בגרות או מחקר, מתחברים ומעריכים. אם אבי היה פוגש את התלמידים שלנו הוא היה מעריך אותם ומבסוט עליהם חלאס".
שלומית שיחור רייכמן, ראשת המועצה האזורית עמק יזרעאל: "מייזל, חקלאית פורצת דרך הראשונה בעמק, לא קיבלה את המציאות של תקופתה כמובנת מאליה. היא פעלה לשנות אותה ופתחה דלתות לנשים שבאו אחריה. מורשתה מקבלת ביטוי גם כיום, בעשייתן של חקלאיות פורצות דרך בעמק. החקלאות היא חלק מרכזי בזהות, בכלכלה ובחוסן של העמק, ואנו מחויבים.ות להמשיך ולחזק אותה. לשם כך", היא מסכמת, "נשים צריכות להיות שותפות מלאות בעשייה החקלאית, בהובלתה ובקבלת ההחלטות".
