בדצמבר הקרוב יחגוג פרופ' יואב צ'פמן את יום הולדתו ה-69. לפני כשנתיים הוא פרש לגמלאות, אחרי קריירה ארוכה כנוירולוג ועשורים שבהם ניהל את המחלקה לנוירולוגיה במרכז הרפואי שיבא (תל השומר). אלא שבפועל, הוא לא באמת הפסיק לעבוד. כיום הוא עובד במרכז לנוירו-אימונולוגיה וטרשת נפוצה בשיבא, ומשמש כיו"ר האיגוד הנוירולוגי בישראל. תחילה המשיך לעבוד במשרה מלאה, וכיום בחצי משרה.
"אני רוצה לעבוד. זה טוב כי אתה מרגיש רצוי, אבל זה קורה גם לא במקרה, כי יש מחסור ברופאים בכלל, ובמיוחד במקצוע הנוירולוגיה", הוא אומר בשיחה עם "ידיעות אחרונות". "אם היה עודף של כוח אדם, אז היו אומרים לי 'אוקיי, תבוא להתנדב', או 'תעשה מחקר', אבל יש מחסור מאוד גדול. יש בישראל כ-400 נוירולוגים, וכשליש מהם הם מעל גיל 65. אני מאוד שמח שנותנים לי להישאר ולתרום, לא הייתי רוצה עכשיו לשבת על שפת הים, אבל זה גם מעט מעציב שאין מחליפים. אולי יהיו אבל זה ייקח לפחות 5-10 שנים עד שיהיו מספיק".
"הצורך עולה מהשטח"
הבחירה להמשיך ולעבוד גם לאחר הפרישה אינה נובעת רק מאהבת המקצוע. היא משקפת תמונה מטרידה של מערכת בריאות המתמודדת עם מחסור חמור בכוח אדם ונאלצת להישען על רופאים כמו פרופ' צ'פמן שכבר הגיעו לגיל פרישה. דוח שערך אגף השכר והסכמי עבודה במשרד האוצר, ופורסם בתחילת החודש, הצביע על כך ש-24% מהרופאים המומחים בבתי החולים נמצאים כיום לקראת גיל פרישה (רופאים מעל גיל 60 ורופאות מעל גיל 55, נכון לשנת 2024). בתחומים מסוימים המצב חמור עוד יותר. לפי דוח כוח אדם במקצועות הבריאות, בשנת 2023 רבע מכלל הרופאים בישראל, שהם כ-11,800 רופאים, היו אחרי גיל פרישה. הנתון דומה גם כשמסתכלים על רופאים מומחים.
המחסור בכוח אדם רפואי בישראל צפוי להפוך למשמעותי עוד יותר בשנים הקרובות, בין היתר בעקבות רפורמת יציב של משרד הבריאות, שפסלה בתי ספר לרפואה בחו"ל שלא עומדים בסטנדרטים לרמת הרפואה בישראל. זה מתווסף לנתונים המטרידים שפורסמו באחרונה על הגירת רופאים מישראל.
גם פרופ' אברהם וייס (75), מומחה ברפואה פנימית וגריאטרית, לא פרש מעבודתו בגיל 67. במשך שנים רבות שימש כסגן מנהל המחלקה הגריאטרית במרכז הרפואי בילינסון, מקבוצת כללית. לפני כשנה וחצי, עבר לעבוד במרפאה הגריאטרית של שירותי בריאות כללית במחוז תל-אביב. בגיל 67 אמנם קיבל מכתב פרישה, אך בשל רצונו ובשל הצורך של המערכת, המשיך בעבודתו. ״מה שמאוד קובע, בראש ובראשונה, זו ההרגשה הפנימית של האדם עצמו, והתחושה שלי הייתה שאני עדיין יכול לתרום רבות ולעסוק במקצוע שאני מאוד אוהב״, הוא אומר. "כמובן, ישנו גם הצורך. והצורך עולה מהשטח, וכשאלה מתחברים, התוצאה היא להמשיך. מגיל 67, עד גיל 72, קיבלתי בכל שנה מכתב על כך שנעניתי לבקשתם להמשיך לעבוד״.
פרופ' אברהם וייס
(ללא)
לדבריו, ״בתחום הגריאטריה, הצורך גדול, תמיד היה ועודנו, ובחלוף הזמן האוכלוסייה גם מזדקנת, כך שהצורך עולה. הרופאים החדשים שמוזרמים למערכת הם לא בכמות שעונה על הצרכים ולכן יש ביקוש שהוא מובן מאליו לאנשים מבוגרים יותר, שגם הם שואפים להישאר במערכת״.
גל העלייה נעצר
"משבר פרישת הרופאים הוא נושא קריטי שנוגע בליבת החוסן של מערכת הבריאות, בייחוד בתקופה המורכבת הזו", אומר פרופ' נדב דוידוביץ' מאוניברסיטת בר אילן, ראש תחום מדיניות בריאות במרכז טאוב. לדבריו, שורשי המשבר נעוצים במספר גורמים, בראשם הזדקנות כוח האדם הרפואי. "ישראל נהנתה במשך שלושה עשורים מעליית רופאים מאסיבית מברית המועצות לשעבר, כ-10 אלף רופאים, והגל הזה מגיע כעת כולו לגיל פרישה. אובדן כזה של ידע קליני וניסיון בכיר בבת אחת מייצר חלל". לדבריו, במשך שנים רבות היה היעדר תכנון אסטרטגי הוליסטי רב-שנתי. גם בהסתדרות הרפואית מודאגים מהמחסור הצפוי ברופאים, וסבורים כי במציאות הנוכחית אין מקום לקבוע את גיל 67 כנקודת סיום אוטומטית לעבודתם. "הגיל לא צריך להיות חסם, כמובן בתנאי שלרופא יש יכולת מקצועית וכשירות בפועל לעבודה", אומר פרופ' ציון חגי, יו"ר ההסתדרות הרפואית. עם זאת, הוא מדגיש כי המשך העסקתם של רופאים ותיקים אינו יכול לבוא במקום הכשרת הדור הבא, וכי יש צורך בהגדלת מספר תקני ההתמחות.
תגובת משרד הבריאות: "משרד הבריאות מעודד המשך עבודה אחרי גיל פרישה ובפועל, רוב הרופאים ממשיכים לעבוד גם לאחר גיל הפרישה. בשנים האחרונות המשרד פועל להגדלת היצע הרופאים באמצעות הרחבת ההכשרה, הכפלת מספר הסטודנטים והמתמחים, קליטת רופאים עולים וחיזוק כוח האדם בפריפריה. לאור צעדים אלה, המשרד צופה בשנים הקרובות עלייה בשיעור הרופאים ביחס לאוכלוסייה".
