כולם שואלים מה נשמע // הדר אורלנוב } ספרית פועלים } 176 עמ'
אחרי 40 שנות קריאה ו-47 שנות חיים, אני יכול להכריז בוודאות שהחומר בעל המסה הגדולה ביותר ביקום הוא המוות. הכבידה של המוות, האובדן של אדם יקר לליבנו, מעקם את המרחב והזמן באותו אופן שחור שחור עושה. הכל נמשך לתוכו במהירות מסחררת ומשנה לתמיד את חייהם של האנשים שנותרו מאחור. החיים שסטו ממסלולם, נחטפים אל כאב והתמודדות קשים מנשוא.
לכל אחד יש האבל הפרטי שלו. סופרים וסופרות, אמנים ואמניות שהצליחו לנסח את האבל הפרטי שלהם הציגו לעולם יצירות מפעימות. 'שנה של מחשבות מופלאות' מאת ג'ואן דידיון ו'יומן אבל' מאת רולאן בארת הן רק שתי דוגמאות מאוקיינוס שלם של יומני אבל. בעברית 'נופל מחוץ לזמן' של דויד גרוסמן הוא הדוגמה המובהקת ביותר של עיבוד האבל לכדי יצירה ספרותית פנטסטית.
מות האם. ציור מאת אגון שילה, 1890
'כולם שואלים מה נשמע' מתעסק באבל ואובדן של אם המשפחה. באמצעות סיפורים קצרים, שכתובים כולם מנקודת המבט של הסופרת, של הבת, מתקבלת הצצה להשלכות של אובדן האם על חייה של הגיבורה ועל חיי המשפחה. ספרה הקודם של אורלנוב, 'איך לשרוד בכאילו בלב ים' הציג קול חדש ומפתיע לספרות העכשווית. קול נונשלנטי, חכם, שמצליח להיות גם מעניין וגם מקורי באותו הזמן. כשקראתי אותו חשבתי על קלאריס ליספקטור ועל היכולת שלה להביט במציאות מתוך הסדקים, לעבד אותם לכדי אבסורד.
ההצעה הפואטית של אורלנוב למסורת יומני האבל מעניינת ואף מפתיעה. היא לא כותבת מתוך החור השחור, מתוך הקריסה הבלתי נמנעת שהמוות משית על החיים, אלא מ"אופק האירועים" של כוכב האובדן הכבד. מהמקום הזה, המרוחק מהמרכז אבל לא מספיק רחוק כדי להימלט ממנו, יש אפשרות להביט לתוכו אבל גם להביט בחיים ממשיכים כהרגלם. והפער הזה, בין המשיכה של האבל אל תוכו ובין העובדה שעולם כמנהגו נוהג — שם ממוקמת הספרות והפואטיקה של אורלנוב.
מהמיקום הזה, החיים "מתעקמים" פיזיקלית ורגשית, (ולכן גם ספרותית) אבל רק קצת. מכונות בית חולים שמוציאות רק צ'יטוס; כלב שעושה כל מה שאומרים לו או משחק משונה במהלך השבעה — כל אלה "הגיוניים" במצב הקיצוני של האבל. אורלנוב מביטה על עצמה ועל משפחתה בריחוק, באיפוק, מבלי ליפול אל המלודרמה של האובדן, מתאבססת על הפרטים הקטנים, על הדיאלוגים הלא-מאוד חשובים והיום-יומיים, על המחוות הנעלמות, ומעניקה להם תוקף מעצם היותם חוסים בצילו של האובדן. כלומר, דווקא הריחוק מבטא טוב יותר את הכבידה הבלתי נסבלת של אובדן האם. החוסר בא לכדי ביטוי בכל אספקט של החיים, ובעיקר באספקטים הלא-מאוד חשובים שלהם. הבחירה הסגנונית מדגישה הן את האבסורד בחיים הממשיכים והן את ה"היחסרות" של האם מתוכם.
אבל הבעיה הגדולה של הבחירה הסגנונית הזו היא המיצוי המהיר שלה. מה שמתחיל כמבט מרענן ומפתיע הופך בהמשך לצפוי ואף מייגע לעיתים. מה שעבד בספרה הקודם (שאינו סובב סביב עיקרון מארגן) מתגלה כאן כמגבלה. ההתמסרות לסגנון, לאיפוק, לכתיבה הרזה משאירה את הספר בקומת ביניים יותר מדי זמן. התוצאה יכולה להיות מנייריסטית, למשל סיפור של שלושה עמודים שכולו שאלות "מה לעשות עם?" או סיפור על חלום (באופן כללי צריך להמעיט בסיפורי חלום, כי מה הקטע? חלום הוא חסר גבולות מטבעו) שהסאבטקסט שלו ברור מדי.
סגנון — יפה, מקורי ואף מצחיק ככל שיהיה — אינו יכול לפצות על הצורך להעמיק, לפענח, לחקור. אני תוהה, האם הבחירה בפרגמנטים עושה חסד עם הספר הזה? (וזו שאלה שצריך להפנות לעורכי הסדרה המשופעת בספרי פרגמנטים); האם רצף כרונולוגי וכן, העמקה פסיכולוגית, לא היו מיטיבים עם הספר, ומעניקים לו את המסה הדרושה ליצירה בלתי נשכחת?
נדרשת כאן הכרעה: האם נשארים ב"אופק האירועים", המאפשר מבט כפול אבל לוכד את הסופרת ואת הקורא במבע שבסופו של עניין חוזר על עצמו, או שבוחרים באחת האפשרויות: הראשונה, להישמט אל הכבידה הנוראית של המוות ועל ידי כך לייצר גם חוויה רגשית מרובדת יותר; השנייה, לצבור תנופה ולהימלט מהחור השחור, להרחיק את המבט עוד יותר - מה שמעניק קומה נוספת, הפעם לטובת החיים.
אין כלל ספק שהדר אורלנוב היא קול מעניין והכישרון הגדול ניכר. דווקא בגלל זה, נדמה לי שהספר אינו ממצה את מלוא הפונטציאל שלו. אחכה אם כן, גם לספרה הבא. •
