עד לפני מספר שבועות, הפואמה 'מסדה' של יצחק למדן הייתה מסוג היצירות שהותירו חותם אך נשארו מיותמות מסוכני זיכרון: יש על שמה קיבוץ בעמק הירדן והביטוי "שנית מצדה לא תיפול" שורד בקרב דוברי עברית מדור מסוים, הן במובנו המקורי וגם במשמעותו הסרקסטית. אלא שהפואמה עצמה, שנודעה לה השפעה עצומה בארץ ישראל ובגולה, לאחר צאתה ב-1926, הלכה והתפוגגה ככל שהמצב הלאומי השתנה ואיתו התחלפו גם סגנונות השירה, שלא לדבר על התמורות במעמדה החברתי של הספרות כמקדשם של הצופים והצופות לבית ישראל. ואז הגיע ברי סחרוף.
'מדורות לילה', מקטע מתוך 'מסדה', שמופיע באלבומו החדש של סחרוף, 'סולם האהבה', כמו מקים לתחייה פרק מסעיר ונשכח בתולדות הקשר המרתק שבין לאומיות לשירה, וההתחדשות המקבילה של שניהם בארץ ישראל שבין מלחמות העולם. זו לא רק הבחירה של אמן רוק מהעידן הפוסט-מודרני בטקסט ששואב את כוחו מהפאתוס והאקספרסיביות של התקופה, אלא גם הצבתו בהקשר מובהק של האלבום כולו ובנושאים שמעסיקים אותו ומהדהדים את האירועים הטראומטיים של השנים האחרונות. אפילו מיקומו של השיר באלבום, בתחילת חציו השני, מתכתב עם מקומו של 'מדורות לילה' בדיוק באמצע של 'מסדה', בין התיאור המצמית של למדן את תלאות הבריחה מזירות החורבן של יהדות אירופה לקשיים הבלתי פוסקים של החלוצים בפלסטינה. בשיאו של המסע שאליו יצא סחרוף ברחבי השבר הישראלי פוסט 7 באוקטובר, הוא מעיר נשכחים כמו 'מסדה' ומגייס את חוויית הריקוד האקסטטית של השבט המדמם מסביב למדורה מלפני כמעט מאה שנה כדי לתת תשובה לשאלה שמעסיקה רבים ורבות: האם בעצם אחרי ככלות הכל, נוכל לחזור לרקוד. סחרוף, באמצעות מלאכת מחשבת של הלחנה והפקה (שלו ושל בנו הנדלר) שיש בה גם חזרתיות וגם הפתעה, גם הווה אלקטרוני וגם קריצה לעבר, אומר למעשה שאין לנו ברירה:
יָדְעוּ, יָדְעוּ אָז אֲבוֹתֵינוּ
כִּי עַל תְּהוֹמוֹת יִרְקֹדוּ
וְעֵינַיִם אִם יִפְקָחוּ –
יִסָּכְרוּ מַעְיְנוֹת-חֶדְוָה,
תִּתְפּוֹרֵר לִתְהוֹם שַׁלְשֶׁלֶת
• • •
משיכתו של סחרוף לשירה אמנם עתיקה פחות מ'מסדה' אך עדיין ותיקה למדי: כבר באלבום הסולו הראשון שלו, 'הכל או כלום' מ-1991, הוא שילב לחנים לשירים של טשרניחובסקי ('אינני אוהב אותה'), אבידן ('הזמנה להצגה יומית') ויונה וולך ('שם יש'), אולם השיא הגיע לקראת שנת היובל למדינה, אז ביצע עבור פרויקט 'עבודה עברית' את 'עוד חוזר הניגון' של אלתרמן והעניק לו מעמד של המנון רוק סוחף לאחר שנים ארוכות בכלא הבגרות בספרות ומשדרי 'ארבע אחר הצהריים'. בלטה במיוחד הפרשנות של סחרוף לחלק האחרון בשיר, שם הכוח הממגנט של מוסד ה"סי-פארט", היכן שהעיבוד מוזיקלי משתנה כדי ליצור תנופה לקראת סיום, התלכד עם קריאתו של אלתרמן לא להתייאש גם כשהדרך מתמשכת.
גם במאה ה-21 המשיך סחרוף לחפש במדפי השירה את המילים. בשירה הישראלית הוא מצא את שמעון אדף ('נכנע לך') ובארי חזק ('ריבונו של עולם') לצד רביקוביץ ('רחוק ממך'), חביבה פדיה ('הלוחש למכוניות') ורוני סומק ('הדרך לערד'). לצד זאת גבר מאוד העניין שלו בפיוטים ושירת תור הזהב, עם פרויקט הדגל 'אדֻמי השפתות' משירי אבן גבירול וכן הביצוע בהופעות ל'יעלה יעלה' של רבי ישראל נג'ארה.
יצחק למדן
מבין כל אלה, החיבור של סחרוף ל'מסדה' הוא יוצא דופן: ראשית, הנטייה הטבעית שלו כאמן מבצע היא לשירה שנשענת על חרוז ומשקל, שנתפסו על ידי משוררים כמו למדן כסוג של משקולת מיותרת על הרגש שהתפרץ מהם. שנית, גם אם 'שלום לך דודי' לאבן גבירול קדם במאות שנים ל'מסדה', נוכחותו במרחב הישראלי-יהודי העכשווי הרבה יותר דומיננטית.
אין פלא, אפוא, ש'מסדה' הייתה צריכה להגיע לסחרוף ולא להפך: בשנת 2011, במסגרת סדרת מופעים של בית אבי חי בירושלים בשם 'אבודים', שהוקדשה לטקסטים שנכתבו על התפר של המאה ה-19 והמאה ה-20, פנו לסחרוף המנהלים האמנותיים של הפרויקט, ד"ר אריאל לוינסון (מייסד הישיבה החילונית בירושלים וחוקר ספרות) ושאנן סטריט (סולן הדג נחש), כדי שילחין ויבצע את 'מדורות לילה' ואת 'לא הכל כה פשוט' של ש. שלום (שאף הוא נכלל ב'סולם האהבה'). "חשבנו איזה אמן יכול להביא אותנו היום לחוויות כאלה של אקסטזה", אומר לוינסון, "ברי נאמבר וואן בדבר הזה. הוא לא מפחד מחומרים עתיקים, הוא איש רוח עוד לפני שהוא מוזיקאי. יצא לנו ללמוד הרבה ביחד מקורות יהודיים, בלי קשר למוזיקה. הוא איש מאוד פתוח וסקרן ומאוד מתחבר לפרויקט החילוני הזה, של העלייה השנייה של הקמת התרבות העברית עוד לפני המדינה, החלוציות החילונית שהיה לה אתוס מאוד דתי אבל בשפה חילונית".
ההבחנה של לוינסון מעניינת, בהינתן ש'שלשלת המחולות', המקטע הספציפי מתוך 'מדורות לילה' שסחרוף מבצע, כולל בתים שלא הולחנו ושמתארים נקודת מפנה דרמטית במעבר מזהות יהודית-דתית לזהות יהודית-ארץ ישראלית:
אֲבוֹתֵינוּ כָּךְ רָקָדוּ:
יָד אַחַת עַל שֶׁכֶם רֵעַ,
סֵפֶר-תּוֹרָה שְׁנִיָּה אוֹחֶזֶת
– סֵבֶל-עָם בְּאַהֲבָה נִשָּׂא –
אֲבוֹתֵינוּ כָּךְ רָקָדוּ…
כָּךְ נִרְקֹדָה גַּם אֲנַחְנוּ,
יָד אַחַת תְּאַמֵּץ מַעְגָּל,
נֵטֶל-דּוֹר שְׁנִיָּה חוֹבֶקֶת
סֵפֶר-יָגוֹן גָּדוֹל, כָּבֵד הוּא –
כָּךְ נִרְקֹדָה גַּם אֲנַחְנוּ…
ספר התורה ששימש את האבות הופך בדור הבא ל"ספר יגון גדול, כבד". הריקוד, אותה פעולה מלכדת ומשחררת, לא נועד לעזור לרוקדים להיפטר מהמשא. להפך: בלעדיו הריקוד חסר משמעות.
• • •
ככלל, יחסיו המורכבים של למדן עם מקומו של אלוהים ושל הדת בזהות החדשה נוכח בכל חלקי 'מסדה' ומטעין אותה בחשמל שהורגש היטב עת ראתה אור הפואמה ב-1926. חלפו אז שש שנים בלבד מאז שלמדן הגיע ארצה מאוקראינה, לאחר שאחיו משה נרצח בפוגרום וש'מסדה' מוקדשת לזכרו. הכישרון הפנומנלי של למדן, לקחת את סערת הנפש הפנימית ולהלביש אותה בזמן אמת על תהליך היסטורי עם סיכויים די גדולים להיכשל, הולידה תגובות רבות. "ידעה יד הפייטן לרקום עליה רקמת דמיון ואת תוגת-חיי-יחיד לרומם לידי סמל של גורל העם", כתבה רחל המשוררת (פורסם במקור 'רחל: שירים, מכתבים, רשימות, קורות חייה'). היא גם התפעלה מהאופן שבו למדן ביטא את "צניעות הצער. זו הצניעות האפרתית, הכובשת את היצר: לזעור, לספוק כפים. כי הרי גם בלאו הכי נוקב הצער עד תהום". המשפט שפותח את הפואמה, "בְּלֵיל-סְתָו, עַל מִטַּת-נְדוּדִים/ הַרְחֵק מִבֵּית-מוֹלֶדֶת הָרוּס/ אִמִּי מֵתָה עָלַי", מדגים את כוונת המשוררת באופן מצמרר.
"צניעות הצער" מאפיינת גם את 'סולם האהבה"'כמכלול, גם אם בצורה שונה מאלבום הפוסט-טראומה הקודם של סחרוף, 'האחר', שיצא ב-2001 והיטיב לכלוא את מצוקת האינתיפאדה השנייה בשירים שהיה בהם גם פחד גלוי ('רועד'), פרנויה ('נכנע לך') ואפילו ייאוש ('ריבונו של עולם'). גם סחרוף עצמו עבר שינוי: אז, בשיר 'אבק בנעליים' הוא שר "כל כך נחמד ללכת סתם/ כאילו לא היינו כאן מעולם", כביטוי של תקווה שהכזיבה להשתחרר מכובד ההיסטוריה. גם הביצוע ל'עיר מקלט' של אהוד בנאי מסמל את מצוקתו של הפליט, המחפש מחסה מפני מציאות חונקת.
ואילו השיבה ל'מסדה' עשויה להעיד, שסחרוף כבר לא משלה את עצמו באשר לחשיבותו של העבר כמטען שיש לשאת למרות הקושי. בדומה לחלק השני של 'מסדה', גם סחרוף לא חוסך מהמאזינים והמאזינות את שלב ההתפכחות, אך בשיר שחותם את האלבום הוא מחזיר את המאזינים והמאזינות לרגע מפתח ב'מדורות לילה': למדן כתב "כָּךְ נִרְקֹדָה גַם אֲנַחְנו/ּוַעֲצוּמוֹת הֵן כָּךְ עֵינֵינוּ", ואילו סחרוף נפרד ב"עוצם ת'עיניים/ נאחז בחלום". כל דור והעיוורון שמאפשר לו לרחף קדימה. בעוד 100 שנה נדע אם גם הפעם זה הצליח. •
