בטלוויזיה הישראלית אפשר לפעמים לחשוב שדיכאון הוא תנאי לקבלת תקציב. גם כשכתוב "קומדיה", מישהו כבר ידאג להסביר לנו שהחיים בלתי נסבלים, שהמשפחה היא אסון ושאין שום סיבה לקום בבוקר.
נרטיב חתרני כמעט. ״המעברה״
(ללא)
ואז מגיעים הפרקים החדשים של "המעברה" ברשת 13, עם אנשים שיש להם סיבות מצוינות להתייאש, ובכל זאת מתעקשים לחיות ולחייך ולשמוח. איזו מחשבה חתרנית.
הסדרה של שלום אסייג, בנו דניאל ואור כהן מציגה דמויות שהיו יכולות להעביר עונה שלמה בתלונות על מר גורלן, להאשים את מפא"י בכל דבר ולערוך רשימה מסודרת של כל מה שנלקח מהן. במקום זה, הן עסוקות גם במה שעוד אפשר לעשות. לפעמים הן חיוביות כמו טד לאסו, אולי אפילו יותר מדי. אבל אחרי כל כך הרבה סדרות עם עצב קיומי, יש משהו מרענן באנשים שלא מתייחסים לכל רגע של שמחה כאל טעות שתכף תתוקן.
האם "המעברה" היא הסדרה הכי מצחיקה בעולם? לא. האם היא מתעלמת לחלוטין מהסבל שהיה בתקופה הזאת? לא. אבל היא מסתכלת על התקופה הזאת בעין טובה.
למרות שהיא ממש לא חייבת והייתה מקבלת מחיאות כפיים אם הייתה מתעסקת כל הזמן בביקורת, זאת קומדיה מאוד בוגרת ולא ילדותית עם אנשים שמנסים להתעלות מעל לסיטואציה הקשה. כאילו למישהו כבר נמאס מהשיח על קיפוח, והחליט לצלול לתקופה ההיסטורית ולהציג נרטיב פחות מאוס.
בראש כמובן עומדת הדמות של אסייג בעצמו (אליהו בן סימון). אסייג הוא שחקן פנומנלי, כפי שהוכח כבר ב"שנות ה-80" וגם ב"מנאייכ" - קשה שלא להתאהב בדמויות שהוא מגלם - גם אם לפעמים הן קצת סטריאוטיפיות. גם שאר הדמויות הרבה יותר מהודקות מהפרקים הראשונים.
מפתה לבקר את "המעברה" על כך שהיא לא מספיק פוליטית ולא מביאה את הכאב והקיפוח, אבל הכאב הזה נוכח בעשרות מקומות אחרים ואפשר להגיע אליו בקלות דרך גוגל.
אסייג עושה כבוד ענק לתרבות המזרחית, הוא אוהב מאוד את מדינת ישראל - זה ניכר בכל סצנה ובכל דיאלוג. גם אף צופה לא יחשוב אפילו לרגע שתקופת המעברות הייתה כיפית.
אפשר להתווכח עם המבט הזה. אפשר גם להניח לרגע לוויכוח וליהנות ממנו. לא כל חיוך הוא הכחשה של עוולות העבר, ולא כל סדרה צריכה להשאיר אותנו עם מועקה כדי להיחשב טובה. לפעמים כיף להיות אופטימיים. מתברר שאפשר אפילו לעשות מזה אחלה סדרה.
