בריאיון המייגע והלא-מחדש שהעניק למגזין GQ, לכבוד הסרט המדובר 'דיגר' בכיכובו, טום קרוז מציג אדם שהפסיק להתקיים מחוץ לפריים. תזרקי אליו שאלה אנושית והוא מיד ייסוג אל תוך המקדש של עצמו עם נאום מתוכנן ומכני על "מטרות", "למידת מיומנויות" וחשיבות הקולנוע. כששואלים אותו איזה מין טיפוס הוא כשהאורות כבים, הוא עונה במשפט אחד סתום: "אני תמיד אני". כשנשאל על משמעות גיל 64 מבחינתו, הוא פוצח בצחוק מופרע: "זה פשוט אומר שאני בן 64". המראיין מקשה: "זה משנה משהו בתחושות שלך לגבי דברים?" וקרוז, שממשיך 'לצחוק', עונה "לא!" ועל פניו מבט של בובת פיתום רצחנית, כאילו תמה על עצם השאלה בכלל. הרי מה עניין שמיטה לקפיצה ממטוסים והיתלות על צוקים.
שם בדיוק מצוי הלימבו: כוכב הקולנוע הענק, אולי האחרון, שמנתח בתשוקה איך לייצר רגש מדויק על המסך ואיך לבנות שפה ויזואלית, הוא אותו אדם שנמצא בנתק טוטאלי מבתו הביולוגית ומשתי גרושותיו, ניקול קידמן וקייטי הולמס (החתומות, לפי דיווחים, על חוזה שאוסר עליהן לדבר עליו) ושומר על שתיקה מוחלטת בנוגע לסיינטולוגיה, שהיא כידוע ערש הנורמליות. ודאי שאף לא אחד מהנושאים הנ"ל הוזכר ב"ראיון", כי מה שווה לקרוז ראיון אם הוא לא יכול לשלוט בו.
למעשה, רק ב-2005, אצל אופרה ווינפרי, השליטה נסדקה מעט. קרוז זינק על הספה ונופף בידיים בהתלהבות כשהכריז על אהבתו להולמס, שנגררה פיזית לאולפן ונראתה הלומת פאדיחה. הרגע ההוא נחרת בזיכרון לא כי קרוז התרגש, אלא בגלל אובדן השליטה. 21 שנה אחר כך, הלקח הופנם: שנית מצדה לא תקפוץ.
זה לא חייב להיות ככה. קלינט איסטווד, שבמשך עשורים היה כמעט בלתי ניתן להפרדה מדמות הקאובוי הקשוח והשתקן, הצליח ככל שהתבגר לדבר בגלוי על זִקנה וגם להתייחס בהומור מסוים לתחילת הקריירה, אותה הוא כנראה לא תופס כמתת אל. במילים אחרות, להיות גם מיתולוגיה הוליוודית וגם בן אדם זאת לא משימה בלתי אפשרית (סליחה).
ואולי, בהיעדר פרגון אמיתי מהקולגות - אוסקר על מפעל חיים זה הכי קרוב שהגיע לאישור מהאליטה - קרוז החליט להפוך את "טום קרוז" לתפקיד חייו. האיש שמבין כל כך טוב איך לבנות דמות בנה לעצמו אחת ונעל את עצמו בפנים. המפתח הושמד כעבור עשר שניות.
