השעה 19:30, ובחוץ כבר מחכים לד"ר טליה ישראל המטופלים הראשונים. ברגע שהשער נפתח והיא יוצאת אל הרחוב, ניגש אליה אחד מהם. "איפה הייתם? חיכיתי", הוא אומר ומצביע על פצע בחלל הפה. ד"ר ישראל שולפת פנס, מתבוננת וקובעת: זה יעבור. האיש עומד במקומו, ממשיך לדבר. אולי הפצע הוא רק תירוץ למפגש, לקצת קשר אנושי.
כאן אין דלתות וחדר המתנה, גם לא תורים מסודרים וכרטיס קופת חולים. יש פנס, תיק גב עמוס בציוד רפואי, וכפפות בכיס המכנסיים. המטופלים של ד"ר ישראל הם דרי רחוב, והטיפול הרפואי מתבצע ברחובותיה הקשים והמהבילים של שכונת נווה שאנן בתל-אביב, מוקד משיכה לדרי רחוב מכל הארץ. כבר יותר מארבע שנים שהמתנדבות והמתנדבים של עמותת ״מרפא לרחוב״ צועדים ברחובות השכונה ומציעים סיוע לכל מי שנקרה בדרכם: נרקומנים, נשים וגברים בזנות, חלקם אנשים ונשים מבוגרים, חלקם צעירים מאוד שהשימוש הממושך בסמים ביגר אותם בעשורים רבים; יש ביניהם אזרחי ישראל, וגם חסרי מעמד מאריתריאה ומאוקראינה.
מתנדבות העמותה בפעילות
(שאול גולן)
מטרתו של צוות של רפואת הרחוב פשוטה: להעניק טיפול רפואי לדרי הרחוב. לחבוש ולחטא, לרשום תרופה ולייעץ. על הנייר לפחות, דרי הרחוב יכולים וצריכים לקבל עזרה רפואית בקופות ובבתי החולים, כמו כל אדם אחר, אבל בפועל זה פשוט לא קורה. ד״ר ישראל, שמתמחה ברפואה פנימית בבית החולים איכילוב, ראתה זאת בעיניה יותר מדי פעמים. זה גם מה שהוביל אותה להתנדב בעמותה. ״בבית החולים אנחנו רואים אותם כשהם כבר בקצה, במצב קשה באמת״, היא אומרת.
דרי הרחוב שהגיעו אליה למחלקה סבלו מזיהומים קשים מאוד וממחלות שהיום כבר לא מתים מהן, כמו HIV ושחפת. אך הם מגיעים לבית החולים כשהם כבר על סף מוות, ולעיתים כבר אי-אפשר להציל אותם. זה קורה, לדבריה, משום ש״הם לא סומכים על המערכת הרפואית״, וגם על הממסד באופן כללי. ״הם משתמשים, הם מכורים, קשה להם להיות בבית החולים והמערכת לא מותאמת להתמודד עם זה״, אומרת ד"ר ישראל. ״אנחנו מנסים להיות גשר בין הרחוב לבין המערכת״. רגע לפני היציאה אל הרחוב, רכזת השטח יאנה קלרמן מעבירה תדריך קצר: ״לא נעיר ישנים, לא נפריע למשתמשים, נשמור על עצמנו״. שלושה תיקים ישמשו את המתנדבות לאורך המשמרת: תיק רפואי עם אין-ספור פלסטרים, תחבושות, חומרי חיטוי ומשחות אנטיביוטיות; תיק "סוציאלי" עם קונדומים ובדיקות היריון, טלק וסבונים; ותיק שמכיל מים קרים ומיץ פטל.
במובן מסוים, התיק האחרון הוא החשוב ביותר: גם מי שמתלבטים אם להציג את הפצעים והמכאובים לא מסרבים לכוס של מיץ קר. לפעמים הם מסתפקים בכך; לפעמים אחרי הלגימה הראשונה נפתח גם סדק של אמון בטיפול הרפואי. כך קורה עם כריסטיאן (שם בדוי, כמו שאר שמותיהם של דרי הרחוב): בתחילה הוא מבקש רק מיץ, אחר כך מסכים לקבל גם סוכרייה, ואז עוד אחת. כשהמתנדבת קרן סגל, סטודנטית לרפואה, שואלת אותו אם הוא צריך עוד משהו, הוא חושף את כתפו - ומתברר ששם מסתתרת הדרמה הגדולה: פצע גדול ובוער שנגרם מכוויה. לאור הפנס, סגל וישראל מתחילות לטפל בו ומבקשות ממנו לגשת אל הצוות גם בביקור הבא, עד להחלמה.
המסלול פחות או יותר קבוע: ממרחב ההתארגנות ברחוב הגליל, דרך גינת לוינסקי הסמוכה לתחנה המרכזית. גם חלק מהפרצופים קבועים; הצוות מכיר אותם, וחשוב מכך - הם מכירים את הצוות. היכרות ואמון הן מילות מפתח בסיור הזה. ״יש הרבה חיזור״, אומרת קלרמן. "ברחוב יש הרבה פעמים דינמיקה של ׳אם נותנים לי אז בטח גם רוצים ממני משהו׳, ואנחנו צריכות להוכיח להם שזה אחרת. ויש גם את העניין של להזכיר להם שהם בכלל זכאים לטיפול, שזה מגיע להם".
לדבריה, "הרוב המוחלט של המטופלים הם אזרחים, יש להם ביטוח בריאות, והם פשוט לא ניגשים לטפל בעצמם כי הם לא מבינים את הזכות הבסיסית שלהם. אנחנו פוגשות אנשים שמסתובבים במשך שנים עם קושי וכאב, והם לא ראו רופא שנים. הם פשוט שכחו שמגיע להם שמישהו יסתכל עליהם וישאל אותם מה שלומם״. סגל אומרת שהסיורים מזכירים לה את הסיבה שבגללה רצתה להפוך לרופאה: המפגש האנושי, האפשרות לעזור כאן ועכשיו. אבל לעיתים, היא אומרת, היא חוזרת ממשמרת ההתנדבות בתחושה של תסכול. ״לפעמים זה מרגיש לי כמו טיפה בים״, אומרת סגל. "אני יוצאת מסיורים אחרי ששמעתי את הסיפורים, ואני חושבת - כמה כבר עזרתי, הרי בשבוע הבא הפצע שוב יזדהם, עדיין לא יהיה לו בית. זה מזכיר לי כמה עוד צריך לעשות״. כמו-כן, העמותה מתמודדת גם עם קשיים כלכליים ויצאה בקמפיין מימון המונים כדי למנוע את סגירתה.
ובכל זאת, יש רגעי סיפוק שלא דוהים בתום המשמרת. למשל, הרגע שבו ג׳רום הופיע מבין הצללים של גינת לוינסקי. לכל איש יש שם, אך שמותיהם של דרי הרחוב נותרים בדרך כלל בצל. מעטים יודעים אותם, מעטים עוד יותר משתמשים בהם. אבל שמו של ג׳רום מוכר היטב למתנדבי העמותה. לאורך שבועות ארוכים, הצוות ראה את ג׳רום רק במצב של שכיבה וישיבה; הפצעים המזוהמים על רגליו לא איפשרו לו לעמוד וללכת. הטיפול בו נמשך שבועות ארוכים. עוד חבישה, עוד חיטוי. סביב השעה תשע בערב, הוא נגלה לפתע לעיני הצוות, הולך על שתי רגליו.
הוא הגיע לומר תודה.
