הבמאי היהודי-הונגרי לאסלו נמש, החתום על "הבן של שאול", דרמת השואה המופתית עטורת הפרסים, מסרב להצטרף למקהלה האנטי-ישראלית אחרי 7 באוקטובר. בשעתו הוא תקף את נאום הזכייה באוסקר של הבמאי היהודי-בריטי ג'ונתן גלייזר, שחיבר בין השואה למלחמה בעזה. נמש יצא גם נגד העצומות שקראו להטיל חרם על יוצרים ופסטיבלים ישראליים. בפסטיבל קאן האחרון הכריז ש"אורגיה מוחלטת וחסרת בושה של אנטישמיות משתלטת על המערב".
כשמתעמקים בביוגרפיה של נמש, יכולים להבין אולי מאיפה באות העמדות שלו. "כבר מגיל צעיר, אבא שלי היה אומר בדרך מאוד דרמטית: 'אני חייב את חיי לאושוויץ'", סיפר נמש, דור שלישי לשואה, כשנפגשנו בפסטיבל ונציה. "גם סבתא שלי דיברה על מה שהיא עברה במלחמת העולם השנייה. שניהם מתמצתים את הדרמה, האכזריות והטרגדיה בלב של הציוויליזציה – בלב האירופי יצרו את ההרס הבזוי ביותר של כל מה שהכי מקודש. וזה קרה במשפחה שלי".
כשהשנים עברו, החליט שהגיע הזמן להתמודד עם הסיפור של משפחתו מצד אביו, וזה קורה בסרט "יתום", שמגיע עכשיו לבתי הקולנוע בישראל. העלילה מתרחשת בבודפשט אחרי המרד ההונגרי הכושל ב-1956, ועוקבת אחר נער יהודי (שדמותו מסתמכת על אביו של נמש) הגדל עם אמו שורדת השואה ומחפש אחר אביו.
(באדיבות קולנוע חדש)
"גדלתי בימים המאוחרים של המשטר הקומוניסטי בהונגריה, וזה לא היה כיף גדול", מספר נמש. "בשנות ה-80, כשהייתי בן ארבע, אמא הייתה לוקחת אותי למשחקי כדורגל, ואנשים שם שרו: 'מוות ליהודים', וזה די משפיע על ילד בן ארבע. באותן שנים יכולתי להרגיש על בשרי את ההשפעות של דיכוי. אחרי שחוויתי כל זה, יחד עם ההיסטוריה המשפחתית שלי, הרגשתי שכל השכבות של המאה ה-20 שקעו על הנשמה שלי".
נמש מעיד שבסרטיו המתרחשים בעבר הוא עוסק ב"לב הרוע האנושי, ואני מניח שזה מאוד עכשווי. אני יכול לצלם סרט עכשווי עם אנשים שמדברים בטלפונים סלולריים ולובשים מכנסיים קצרים, אבל הם נראים הרבה פחות מושכים עבורי, מאשר אנשים בחליפות היפות ובשמלות היפות שלבשו פעם. אני רוצה לקחת את הצופה אל לב החוויה ההיסטורית המתרחשת בעבר".
