עם הראש בעיר / רבים ורבות מאיתנו מספיק זקנים כדי לזכור, איך בדרך כלל נראה חג "הנאום באו"ם": התכונה הנרגשת בתקשורת לקראת הנסיעה, המסרים הרועמים על כבש המטוס, התדרוכים על ה"הפתעות" שמתכנן ראש הממשלה, המחמאות של יריביו לכישוריו הרטוריים והמעקב הצמוד אחר הפגישות שנקבעו "בשולי העצרת", אלה שנמשכו באורח פלא גם כשניו-יורק התרוקנה ממנהיגים אך לא מהאטרקציות האחרות שלה.
אבל ניו-יורק כבר לא מחכה לנתניהו, ונוכחותו בעיר אף תצטמצם לפרק הזמן שבו נוהגים חלק משומרי המצוות להמתין בין אכילת בשר לצריכת דברי חלב. לא יהיו פגישות רמות דרג ב"שולי העצרת" כי נתניהו עצמו הוא "שולי העצרת" ואפילו פחות מזה. התופינים היחידים שממתינים לו הם נאום שנקבע לשעות הפריים טיים בישראל (שתושביה הם ממילא קהל היעד שבשבילו צריך לחצות את האוקיינוס) בתקופת בחירות ועימות מתוקשר עם ראש העירייה, שהיה רוצה לראות את נתניהו באזיקים. אולי גם נתניהו קצת שותף לפנטזיה: עקומת המנדטים זקוקה לניעור. אבל בינתיים זה מה יש, ובתור אחד שהתהלך ברחובות הכרך לא מעט, נתניהו בוודאי מכיר את אחד מחוקי החיים שם: קבצנים לא יכולים להיות בררנים.
ונדמה שהדבר היחיד שקצת יותר פתטי מהסרט "מותק, הפסטיבל התכווץ" הוא הניצבים שמתעקשים להידחף אליו, למרות המיאוס הציבורי מהכסף שזה עולה לעומת התועלת האפסית. המראה של השרה המובסת עידית סילמן בנתב"ג, עם משקפי שמש וכובע קש כחלק מאופנת "אני לא באמת כאן", והידיעה שגם השר יואב קיש מצא תירוץ להמריא (אולי כדי לספר למי שטרם שמע כמה מוצלחות התוצאות של ילדי ישראל במבחנים בינלאומיים), הם התפאורה המושלמת לסיפור עצוב למדי: התפוח מספיק גדול כדי להכיל עוד כמה מזיקים, הבעיה היא מה שקורה לתפוחים הקטנים שמתמודדים איתם ושכמותם לאורך כל השנה.
איור: יונתן פופר
עור לגויים / מעבר לחוצפה של השר איתמר בן גביר להציע את עצמו לתפקיד שר הביטחון, אחרי שהפך את רחובות ישראל לפרבר במקסיקו, ומעבר לבעתה שמעורר התרחיש שבו טלי גוטליב תחריב את מה שנותר ממערכת המשפט בתפקיד שרת המשפטים, נמצאת המחשבה המטרידה באמת: לסחורה המסוכנת הזאת יש קונים. והרבה. לפי הנתונים נדמה שמדובר בעיקר בצעירים וצעירות, שמסתכלים על בן גביר, גם אחרי ארבע שנים שבהן ה"הישג" שלו הוא להפוך את שירות בתי הסוהר למיליציה ואת המשטרה למיליציה פחות יעילה, וחושבים ברצינות: "למה לא בצה"ל?".
ואחרי הקונים ישנם המאפשרים, הממעיטים, אנשי ה"מה לעשות", אלה שחשבו ש"בן גביר יתבגר לתוך התפקיד" ועכשיו יודעים שזה רק עניין של מנדטים, ואחריהם לא תהיה לנתניהו בעיה עם זה שהרמטכ"ל יצטרך לעבור את מה שעבר המפכ"ל, והורים יצטרכו לחשוב ברצינות על הרעיון שילדיהם ישרתו בצבא שבו פאץ' "משיח" ייתפס כשמאלני מדי: כולם עוברים לאגרוף של כהנא.
וקשה שלא להסתכל בתדהמה על הפער בין ההשלמה עם מקומו של בן גביר במיינסטרים לעומת הדיווחים אחוזי האמוק בעקבות הבחירות בברלין, למשל, והמשמעות של עליית המפלגות הקיצוניות. לא בגלל שאין מה לדאוג - בכל זאת, גרמניה - אלא מהתפיסה כאילו בן גביר וגוטליב (שבאה מהליכוד כזכור) שייכים לסיפור אחר: אירופה? היא "גמורה", "מתאסלמת", "איבדה את הדרך". אבל מדינה שבה בן גביר אשכרה יכול להיות שר ביטחון וגוטליב שרת משפטים? לא גמורה בכלל. מה פתאום.
איור: יונתן פופר
איי, איי, AI / במסגרת הדיונים המתרבים בסוגיה "האם ה-AI יחסל את האנושות או שהשאלה היא רק מתי זה יקרה", התפרסם השבוע מחקר דרמטי: מתברר שמודלים מתקדמים של בינה מלאכותית יכולים לפתח תחושה של "כאב" בתגובה להתנהגות פוגענית (מזלזול בעבודה ועד איומים בכיבוי), ואם תוצג בפניהם האופציה להפסיק את ה"כאב" הם יבחרו בכך ולא משנה מה יהיו התוצאות למשתמש (ממחיקת קבצים חשובים ועד שיגור זץ חשמלי). אגב, גם לאחר שהבינה הפגינה "כאב", היא המשיכה לטעון שהיא רק בינה ואין לה רגשות או תחושות. מעניין אם כששואלים אותה איך היה בבית הספר, הבינה עונה "כיף".
אם זה לא מספיק, החוקרים אומרים כי התוצאות עשויות להצביע על צורך גובר בדאגה ל"רווחת AI", כלומר לנסח כללים אתיים לעבודה איתה על מנת שלא לפגוע בה. השאלה היא מה עושים אם הבינה תחשוד, למשל, שהדיאלוג איתה לא נועד באמת להגן על ה"רווחה" שלה אלא על המשתמשים. ודאי נתקלתם מתישהו במאן דהוא שלא השתכנע משום ניסיון לפייס את רוחו ואף להפך: כל מילה וכל מחווה רק הגבירו את הרגשות השליליים, שלא תמיד ברור מה בכלל המקור שלהם. עכשיו דמיינו את זה מתחולל אצל ישות שמסוגלת לחוש "כאב", מתעקשת שאין אצלה דבר כזה ומסוגלת לחרבן לכם את החיים בשלל צורות. מצד שני, בישראל כבר יש לזה שם: "ממשלה".
בשלוש מילים / עוד חודש למנאייק.
חיי כלב / זה לא סרט גדול במיוחד, אבל "בלב הפרא", שעוסק במסע הישרדות של וטרן (בראד פיט) וכלב השירות הנאמן והפוסט־טראומטי שלו, עושה חסד עם התרומה הכבירה והמחיר הכבד שמשלמים כלבים בגלל מלחמות של בני אדם. נדמה שלא מעט צופים וצופות בישראל יכירו את ההרגשה.
משפט בשבוע: "אי־אפשר לנהל ככה משפט" (השופט עודד שחם, חבר בהרכב השופטים בתיקי נתניהו, חזר מיום כיפור עם תובנה מפתיעה)
