במשך שנה בועז גדיש כמעט לא יצא מהבית. הוא איבד את ראייתו, שקע בדיכאון ועלה במשקל, עד שחבר טוב התעקש לקחת אותו לקבוצת רכיבה. "די בכוח", הוא נזכר. שם, על המושב האחורי של אופני טנדם, גילה שהוא יכול לחזור לעשות משהו שתמיד אהב.
עשור אחר כך, גדיש (50), תושב עמק-חפר, מתכונן עם שותפתו איריס מונטנו לארבעה ימי רכיבה באפיק ישראל. היא מנווטת, מעבירה הילוכים ומזהירה מפני מכשולים. הוא יושב מאחור, ובעליות שניהם צריכים לדווש במלוא הכוח. "צריך להבין שהרכיבה על האופניים החזירה אותי לחיים", הוא אומר.
"בלעדיה אני לא זז מטר". גדיש ואיריס מונטנו, שותפתו לרכיבה על אופני טנדם
(עידו ארז)
עד הפציעה היה גדיש ספורטאי פעיל שהתאמן בג'יו ג'יטסו. לפני 14 שנה, במהלך אחד האימונים, ספג מכה חזקה ברקה. "עברתי סדרה של ניתוחים שלצערי לא הצליחו להציל לי את הראייה, ותוך שלוש שנים מיום התאונה מצאתי את עצמי באובדן ראייה מלא", הוא מספר.
המשבר טילטל גם את משפחתו. "אני נשוי עם שלושה ילדים, ובבית היה קשה מאוד לקבל את המציאות החדשה. הילד השלישי נולד לתוך זה, כי אשתי הייתה בהיריון איתו בעת התאונה. שני הילדים האחרים היו צריכים להתמודד עם משבר שגם אני וגם אשתי עברנו, שכמעט פירק את הבית. אבל צלחנו את זה".
לגלות את האור
המפגש עם קבוצת "כן ולא רוכבי השרון" עזר לו להתמודד עם המציאות הזו. הקבוצה, שהוקמה ב-2013 ופועלת במסגרת עמותת "כדור אור", מחברת בין רוכבים רואים לעיוורים וללקויי ראייה. הם נעזרים באופני טנדם, שבהם שניים יושבים זה מאחורי זה ומדוושים יחד. שמה משלב את המילה can באנגלית, "יכולים", ו-vélo בצרפתית, "אופניים".
עבור גדיש, החיבור היה משמעותי הרבה מעבר לספורט. "בזכות האנשים בקבוצה למדתי לעשות דברים בסיסיים בבית כעיוור, כמו למלא כוס מים או להכין קפה עם מכשיר שמצפצף כשהמים מגיעים לשפת הכוס. זה נשמע טריוויאלי, אבל עבור עיוור אלה משימות", הוא אומר. "התחלתי להרגיש חלק אמיתי מקבוצה. יצאתי מהבית, הגברתי אימונים ורכשתי טנדם פרטי, כדי שאוכל להתאמן גם בזמני הפנוי".
באימונים הכיר את מונטנו, שרוכבת כבר יותר מ-30 שנה ומתגוררת כמוהו בעמק-חפר. "בקבוצה מצוותים רוכבים, וכך בכל פעם אני מוצאת את עצמי עם מישהו אחר", היא מספרת. "אנחנו יוצאים לרכיבות פעמיים בשבוע, עם רוכבים קדמיים ואחוריים. אני ובועז הכרנו בקבוצה והתחלנו להתאמן לקראת תחרות האפיק".
מאמץ משותף
מאז הם מתרגלים לא רק את המאמץ המשותף, אלא גם את התקשורת שנדרשת בכל שינוי בדרך. "איריס למשל תגיד 'תפעיל כוח כי יש אבן בדרך', או 'תחזיק חזק כי יש פנייה חדה'. בלעדיה אני לא יכול לזוז מטר", מסביר גדיש. "אני לא יכול לרכוב באופן עצמאי, בניגוד אליה. יש פה תלות של עיוור במי שרואה".
את סיפור ההתמודדות שלו הוא מביא גם להרצאות בבתי ספר, שבהן הוא מחלק את חייו ללפני התאונה ואחריה. באוקטובר הוא מקווה להוסיף להן חוויה נוספת: השלמת המרוץ המפרך לצד מונטנו.
Winner Epic Israel 2026, המתקיים בשיתוף קק"ל ולזכרו של גיורא צחור ז"ל, ייערך ב-14-17 באוקטובר במועצה האזורית מטה-אשר. אחרי שלוש שנים שבהן המלחמה סגרה מסלולי רכיבה ושיבשה את החיים בצפון, התחרות חוזרת לגליל המערבי ותעבור ביערות ובסינגלים שחלקם נפתחו מחדש לאחר עבודות שיקום ושדרוג.
לשניים מחכים שם ארבעה ימים שיבחנו את הכושר ואת התיאום ביניהם. "ביום הראשון יש לנו רכיבה של עשרה ק"מ, ביום השני 80 ק"מ עם 1,100 מטר טיפוס, וביום השלישי גם 80 ק"מ, עם 1,700 מטר טיפוס", הם מסבירים. "העליות הן החלק הכי קשה ברכיבה. ביחד אנחנו צריכים לדווש כדי לטפס. זה כוח של שניים: אם אחד מדווש פחות, השני עובד יותר. עבודת צוות".
לאן אתם מכוונים במרוץ?
"טנדם זה כמו משאית בין מכוניות מרוץ. האופניים שוקלים כמו שלושה זוגות", צוחק גדיש. "אין לנו באמת סיכוי, כי אנחנו היחידים עם טנדם. מעבר למשקל, קשה לנו הרבה יותר לתמרן לעומת מי שרוכב על אופניים רגילים. ביום הראשון התחרות יחסית לא קשה, אבל בשלושת הימים הבאים מחכות לנו העליות. אם נצליח להישאר עד הסוף, נשמח. זו הפעם הראשונה שאנחנו מתחרים עם טנדם מול אופניים רגילים".
כולם יכולים
"הניצחון שלי הוא שהייתי בתהום הנשייה ובחרתי בחיים. החלטתי לקום ולעשות. בקבוצה הזו מסתכלים עליי בפרגון ובאהבה, והמטרה שלי היא להוכיח שאם אני יכול, גם אחרים עם מוגבלות בראייה יכולים. ואם הסיפור הזה ייגע למישהו בלב והוא ירצה להתנדב, אז בכלל עשינו את שלנו", מסכם גדיש.
