עמי ברן היה בן 14 כשעלה ב-1974 לישראל במסגרת עליית הנוער. ילד משיקגו שמגיע לבדו, נצר למשפחה שנכחדה ברובה בשואה בברגן בלזן. בן להניה ובנימין שלחם כפרטיזן, הורים שהעדיפו להגר מפולין לארה"ב.
כמי שייעד עצמו להיות ספורטאי בעתיד, תחביבו העיקרי כמזכרת משיקגו היה בייסבול. מה לעשות כשבארץ הרחוקה מהמזרח התיכון אך הקרובה ללב, כמעט לא משחקים בענף המשונה? אז ברן נאלץ להסתפק באתלטיקה. הטלת כידון הייתה המקצוע הספציפי במלכת הספורט שבו נקלט, ובמסגרתו הוכתר ארבע פעמים כאלוף ישראל.
אבל ברן (66) עשה הרבה מעבר לכך – כולל בתפקיד יו"ר איגוד האתלטיקה שבו הוא מכהן בעשור האחרון, ויו"ר איגוד הסופטבול – ויקבל בימים הקרובים את פרס "בוני ציון" של ארגון נפש בנפש ע"ש סילבן אדמס, המוענק לעולים על תרומתם יוצאת הדופן לחברה הישראלית. בנימוקים לבחירה נכתב כי הוא מוענק "על הדרך שעשה מאז שעלה לבדו מארה"ב בגיל 14 ועל פועלו במשך השנים: חיזוק ספורטאים בישראל, חיבור קהילות יהודיות דרך הספורט וסיוע לספורטאים יהודים ברחבי העולם לעלות לישראל ולייצג אותה".
ברן: "כילד, חשבתי שהגעתי למקום שאני שייך אליו. הרגשתי בבית, וזה נמשך מאז ועד היום".
איך הגעת בכלל לכידון?
"לא תאמין, אבל זה זה קרה במסגרת עונש שקיבלנו על זריקת תפוזים במטעים ללא רשות. משם, המורה ומאמן האתלטיקה הבכיר לימים, אמנון גור, יעד אותי להטלות".
במסגרת הזו, "האמריקאי" פרץ את גבולות הטלת הכידון בישראל. בגיל 17 הוא זכה לראשונה באליפות ישראל עם 68.40 מ'. בשנות השמונים גם החזיק בשיא הלאומי – והפספוס היחיד הוא הקריטריון ללוס-אנג'לס 1984: "בתחרות סימנו בגיר לבן את מרחק ה-73 מ'. בסוף התוצאה הייתה 70.14 מ' שלא הספיקה, אבל הייתי הישראלי הרביעי שעבר 70 מטר". 42 שנים אחרי, ברן אמור להגיע לאולימפיאדת לוס-אנג'לס 2028 כיו"ר משלחת האתלטיקה.
עד כדי כך ברן קשור לאתלטיקה, שאשתו הראשונה הייתה גבי רוזן, קופצת מצטיינת לגובה, וכשהתגרשו נישא לדלית וידר-ברן, אלופת הכידון שבמקרה היה המאמן שלה.
ברן, שגם הגיע לדרגת רב-פקד במחלקת החקירות במשטרה של אזור השומרון, ממשיך לחלום: "אני רוצה לראות באתלטיקה הישראלית כשרונות שמצעידים את הענף קדימה באופן קבוע, לא רק טיפין טיפין. כמו כן, לזכות לכך שאלפים יגיעו לתחרויות כמו פעם".
