מריחים הזדמנות / איציק שאשו
תראו, להתנבא שהקמפיין הבא של נבחרת ישראל יהיה שונה מהותית ממה שראינו מתכולי המדים ב-50 השנים האחרונות, זה באמת משימת התאבדות עיתונאית. מצד שני, אין אוהד כדורגל שלא מכיר את התחושה החמקמקה הזאת. אתם יודעים, אני מדבר על הדגדוג הזה שכאילו רק הוא מרגיש, הקול הפנימי הזה שרק הוא שומע - שלוחש לו שהפעם, כן, דווקא הפעם, מתבשל פה משהו אחר.
אבל האמת היא שכאשר ניסיתי לפרק לעצמי את התחושה הזאת, הגעתי רק להסבר הגיוני אחד, וגם הוא כאמור לא משהו שאתם בהכרח יכולים לקחת לבנק, או אפילו לתחנת הווינר הקרובה. הגעתי למסקנה שהקמפיין הקרוב נוצר מערבוב בין נסיבות מיוחדות, תזמון מושלם ואפילו הגרלה חצי ידידותית. במילים אחרות, קמפיין שהוא כולו הזדמנות שחייבים לנצל, ואם יש משהו שאומרים על ישראלים (כשלא מנסים להעליב אותנו) שזה שאנחנו יודעים לזהות הזדמנויות ולנצל אותן.
עכשיו, נכון, אני יודע, בדרך כלל הכוונה היא לדברים שישראלים עושים בעולם העסקים, המדע או ההייטק, אבל האמת היא שגם בכדורגל הנבחרות שלנו זה כבר קרה פעם. לא, באמת, תבדקו בהזדמנות איך התנהלו המוקדמות של הטורניר הגדול היחיד שהעפלנו אליו אי פעם, ותגלו שעם כל הכבוד לנאומי מורשת הקרב של מוטל'ה, פשוט ניצלנו שם הזדמנות שחוזרת על עצמה, ובכן, כל איזה חצי מאה ככה.
אבל איפה בעצם ההזדמנות הפעם, תשאלו ובצדק? אז בתור התחלה שנדמה שהנבחרות של אירלנד ואוסטריה נמצאות במין שלב מעבר מוזר כזה, שכולל קצת חילופי משמרות. כמו עונת בנייה כזאת, רק של כדורגל נבחרות. עוד סיבה לאופטימיות מספקת העובדה שמזה המון זמן נדמה שיש לנבחרת המון לגיונרים אמיתיים, שמשחקים בקבוצות אמיתיות מליגות אמיתיות ואפילו איכותיות. פתאום יש לנו הרכב שכולל שחקנים מהפרמייר-ליג, לצידם של שחקנים מהליגה הספרדית או האיטלקית, ביחד עם כמה קורעי רשתות צעירים ורעבים מה-MLS.
טוב, וזה גם בטח לא יזיק שהאירים לא הולכים לארח אותנו באירלנד. זאת אומרת, גם אנחנו לא מארחים אף אחד בבית כבר כמה שנים, אבל אנחנו כבר די התרגלנו, והם בכלל עוד עסוקים בלחפש כל היום סיבות למה לא לעלות לדשא נגדנו בכלל. היי, הנה עוד סיבה טובה להאמין שהפעם זה ייגמר בדמעות מהסוג הטוב: הפעם באמת עשו הכל כדי לעצבן אותנו.
היכונו למפח נפש / דביר רשף
ארבעה משחקים ב-11 ימים נגד נבחרות טובות מאיתנו, ללא אצטדיון ביתי, עם הגנת טלאים, תחום שגם כך מעולם לא הצטיינו בו – ומישהו באמת מצפה שזה יסתיים בכל תוצאה מלבד מפח נפש? מי שבאמת מאמין בזה, יש לי נסיך ניגרי להכיר לו.
בואו נדבר על זה רגע – מישהו זוכר מתי ניצחנו במשחק קריטי, כזה שיש לו איזושהי חשיבות עבורנו, מול נבחרת שעל הנייר טובה מאיתנו? אה, נכון – פעמיים נתנו לאוסטריה חמישייה, פעמיים קיבלנו אחת מדנמרק. ב-1999 לפחות נתנו לנו כמה חודשים ליהנות מהאשליה. ב-2021 הדנים החזירו אותנו לקרקע כבר אחרי שלושה ימים. גם השלושער של זהבי מול אותה אוסטריה במוקדמות יורו 2020 לא הספיק ליותר מהמקום החמישי בבית. ואיזו תצוגה נהדרת הייתה ב-0:3 על בוסניה והרצגובינה במוקדמות יורו 2016. שלושה ניצחונות משלושה משחקים, מקום ראשון בבית - ואז שלושה הפסדים רצופים ומקום רביעי בסיום. תשאלו את אלי גוטמן, שחייך אחרי ההגרלה "הקלה".
כך שגם הניצחונות הללו, שהם נדירים במיוחד ודורשים התעלות מצד כולם בנבחרת, מובילים תמיד לאיזה הפסד מרגיז, קריסה מתסכלת או התפרקות כמעט צפויה. מה יעשו רן בן-שמעון והשחקנים עכשיו כשהמשחקים מגיעים ברצף, בלי הפסקה, בלי הזדמנות לנוח ולצבור כוחות, מול שלוש נבחרות, שביום טוב שלנו, אנחנו שווים להן? בן-שמעון כבר הוכיח שהוא יודע לגרום לנבחרת הזאת להבקיע. עכשיו נותרה רק המשימה הקטנה של ללמד אותה מה עושים כשהכדור אצל היריבה.
פעם היינו מפסידים בלי לכבוש. היום אנחנו כובשים בלי לנצח. בקמפיינים קודמים אמרתי לעצמי שאין לי שום בעיה שנחטוף חמישיות, כל עוד לפחות נכבוש ויהיה כיף לצפות. מה אני אגיד לכם? לחזור ל-4:4 מול איטליה ועדיין להפסיד לא היה כיף בכלל. וזה לא שיש לנו ברירה, אלא לתקוף – לפחות שם יש על מי לסמוך. סולומון, גלוך וחלאילי נראים מצוין, וגם המשלוח מארה"ב מלא בכישרון, אבל באמת, מה זה יעזור, אם בסוף נצטרך לצפות בעוד מצב נייח בדקה ה-94 שמתגלגל לו לאיטו לרשת או עוד איזו החלקה ברחבה.
אולי הפתרון הוא פשוט להנמיך ציפיות. ממש ממש להנמיך. לרמה שבה גם תיקו ירגיש כמו הישג היסטורי, והפסד בהפרש של שער ייחשב להתקדמות מקצועית. אומרים שכך הייאוש נעשה יותר נוח. מה אני אגיד לכם, יכול להיות שכדאי לדבר עם הנסיך הניגרי. אולי לו יש פתרון.
