במסגרת ביצור הגושים לקראת הבחירות, שלף אריה דרעי הבטחה ישנה-חדשה: תוכנית חומש למגזר החרדי. בריאיון שהעניק הבהיר כי תנאי הסף לכניסה לקואליציה הבאה יהיה הזרמת עשרות מיליארדים מעבר לתקציבים הקיימים, לצד הכפפתם של לפחות עשרה משרדי ממשלה לצרכים מגזריים.
הבחירה במינוח "תוכנית חומש" אינה מקרית. היא פורטת במכוון על מיתר שחוק: קמפיין ההפחדה מפני ממשלה הנשענת על ערביי ישראל, והתזכורת הבלתי פוסקת לכך שממשלת השינוי העניקה עשרות מיליארדים למנסור עבאס ולרע"מ. המשוואה לכאורה פשוטה: הם דואגים לערבים – אנחנו נדאג ליהודים.
דרעי מכריז על תוכנית החומש, השבוע. כבר לא מסתיר
מעבר למניפולציה – שהרי תוכנית החומש לחברה הערבית אושרה בכלל בממשלת נתניהו ב-2015 ורק הורחבה בממשלת בנט-לפיד, בעוד הציבור החרדי נהנה מהזרמות תקציביות מסיביות כבר עשרות שנים – יש כאן הזדמנות לשאול שאלה נוקבת: כיצד שתי קבוצות מיעוט מכתיבות את סדר היום ואת הדינמיקה כולה של מערכת בחירות גורלית?
*
חרדים וערבים הם יותר מ-30 אחוז מאזרחי ישראל. ההבדלים בין שתי הקבוצות הללו מזדקרים לעין. החרדים נהנים מהיותם חלק מהרוב היהודי וממנגנון קבלת ההחלטות כבר שנים רבות. מפלגות ערביות העדיפו להחרים כל ממשלה יהודית ולהישאר מחוץ למשחק הקואליציוני.
במשך עשרות שנים ניהלה מדינת ישראל עסקה לא כתובה עם השבטים בתוכה: "שמורות טבע" שבהן כל קבוצה תנהל את עצמה תמורת שקט פוליטי. המדינה העניקה אוטונומיה חינוכית וקהילתית לעסקנים החרדים ולראשי הרשויות הערביות, תוך ויתור על סטנדרטים בסיסיים של פיקוח, לימודי ליבה, אכיפת חוק וביטחון פנים.
אלא שהעסקה הזו פירקה את הדבר הבסיסי ביותר שמחזיק מדינה חפצת חיים: מושג האזרחות. במקום חוזה אחד, שוויוני ותובעני בין המדינה לכל אזרח ואזרח, נוצרו חוזים שונים לחלוטין שמנוהלים מול פוליטיקאים ועסקנים. החוזים הנפרדים לא העניקו למיעוטים חירות, הם כלאו אותם; הם שיעבדו את הצעיר בטייבה ואת האברך בבני-ברק למנגנוני שליטה של עסקנות מפלגתית, פטרונות מוניציפלית, עבריינות או אנרכיה.
כאן נחשף האבסורד: תוכנית החומש לחברה הערבית, על אף מגבלותיה וליקוייה בביצוע, נועדה לסייע בהשתלבות. הכסף הציבורי יועד למוביליות חברתית, לתשתיות ולמענים אזרחיים בסיסיים שקופחו לאורך דורות. ומה מייעדת תוכנית החומש של דרעי? ההפך הגמור. תכליתה היא ביצור הבדלנות החרדית בכל מחיר. הרחקת החברה החרדית מאינטגרציה ושימורה מאחורי חומות של בערות, ניכור ושליטה מוחלטת באורחות החיים על ידי רבנים ועסקנים. אחרי שנים שבהן כסף ציבורי זרם בשביל להעמיק את השליטה החרדית באדם הפרטי ולהרחיק אותו בכל מחיר משותפות ישראלית רחבה – דרעי כבר לא מנסה להסוות את הכוונות. להפך: הוא מבקש להגביר את השליטה ככל יכולתו.
בעוד שמפלגת רע"מ מעדיפה לקחת אחריות על גורלם האזרחי של ערביי ישראל (בשונה מהמפלגות הערביות האחרות שמעדיפות בעקביות פוליטיקה של התנגדות ולא של שותפות), במפלגות החרדיות מתנהל תהליך הפוך: במקום שהמפלגות הציוניות ישפיעו עליהן, הן אלו שמשפיעות על כל הגוש הפוליטי שבו הן חברות. הליכוד, הציונות הדתית ועוצמה יהודית מתנהלות יותר ויותר כמו ש"ס ויהדות התורה. לא רק בדילים שהן מוכנות לסגור עם הציבור החרדי – אלא גם במהות.
הטרמינולוגיה כולה חרדית לעילא. גוש הימין התיך את עצמו לתוך האינטרס החרדי באופן מלא. הדר מוכתר, שבעבר נחשבה לקוריוז והיום מרכזת את מטה הצעירים של הליכוד, העלתה סרטון שבו היא מסבירה לעוברי אורח את העוול שלפיו (לדבריה) מדינת ישראל משקיעה במילואימניקים יותר מבאזרחים חרדים. מעבר למניפולציה (שלא לומר: עשיית שקר) בנתונים, היא בעצם נושאת את המסר החדש של מפלגת השלטון: במקום לרתום את המיעוטים אל החוזה הממלכתי – להכפיף את הציבורים הממלכתיים למיעוט החרדי כתפיסת עולם.
*
השאלה החשובה של הבחירות הללו היא לא האם המפלגות הציוניות כורתות בריתות עם חרדים וערבים, אלא איזה סוג של ברית הן כורתות. לא האם גוש כזה או אחר יישב עם ערבים או חרדים אלא איזה אופק הם מציעים לאוכלוסיות הללו. מה הוא סך הדרישות וההטבות שהמפלגות מוכנות לתת בשביל לאפשר להן חיים טובים, מעורבים ומשמעותיים במרקם הישראלי המשותף. מי נותן את הטון בתוך השותפות הזו?
גיבוש עמדות בהירות הוא הכרחי לא רק כי שיח ענייני חסר כמו אוויר לנשימה, אלא גם כי האתגר הוא גדול. יש באמת צורך לייצר תוכנית פרו-אקטיבית, ולא להגיע לשלב בניית הממשלה ממקום סחיט שייכנע לכל דרישה.
בתוך שתי החברות – החרדית והערבית – מתרחשת תסיסה אזרחית שאין לה כמעט ביטוי בהנהגה. השאיפה לקחת חלק בסיפור הישראלי מיוצגת על ידי מי שמכונים במחקר "אנשי הגבול" - אותם בעלי זהות היברידית של "גם וגם", הדוברים שוטפת הן את שפת קהילת האם והן את השפה הישראלית, ובוחרים להיאבק על מקומם כסוכני שינוי והשתלבות. הם מי שמאתגרים את חומות הבדלנות מבפנים וכמהים להיות חלק בלתי נפרד מהחברה הישראלית. כיום, המדינה מפקירה אותם לטובת שימור הברית עם ההנהגות השמרניות והאינטרסנטיות.
לכוחות הללו יש כוח פוליטי מוגבל מאוד אבל ניתן לתת להם רוח גבית. לפנות אל הצעירים הערבים והחרדים ישירות, להבין את הכאבים והאתגרים שלהם ולנסות לתת להם מענה וייצוג בתוך המפלגות הקיימות.
השותפות עם החברה החרדית והערבית איננה מחווה ל-30 אחוז מהאוכלוסייה ואיננה עוד סעיף במשא ומתן קואליציוני ציני. היא תנאי להישרדות לחברה הישראלית כולה, שלא יכולה להרשות לעצמה לוותר על מנועי צמיחה קריטיים כל כך.
