חלון מנופץ של בית כנסת בברלין, בפריז או במלבורן מקפיץ מיד את כל המערכות: כותרות, גינויים ודרישה תקיפה לפעול ביד קשה נגד האנטישמיות הגואה. הרי ההיסטוריה לימדה אותנו שזכוכית שבורה היא אף פעם לא רק ונדליזם; היא נורה אדומה המבשרת את האלימות הבאה. אבל מתברר שבירושלים שוררים חוקי משחק אחרים לגמרי. תשאלו את מתפללי ומתפללות בית הכנסת הרפורמי "כל הנשמה" בשכונת בקעה.
ארבע פעמים בתוך חודש אחד הותקף המבנה. בפעם הראשונה, באלול, הושלך חפץ שביר לתוך האולם, ובפעם השנייה נתלש דגל הגאווה שנתלה במקום והושלכו אבנים. בראש השנה הומטרו ביצים על המתפללים בחג וביום הכיפורים נתלש שוב הדגל. ארבע תקריות שנאה בלב בירת העם היהודי – וקול דממה דקה. תקיפות כלפי בתי כנסת רפורמיים וקונסרבטיביים בישראל נמצאות במגמת עליה, המשטרה מנומנמת והמנהיגים ממלאים פיהם מים. אין שום קופון פוליטי שניתן לגזור מסולידריות עם הקהילות הללו בישראל של היום.
אחרי שורה של תקיפות, נעצרו חשודים במעשה, אבל הם בסך הכל סימפטום של בעיה רחבה הרבה יותר. ככל שישראל הפכה אמונית יותר, כך יש בה פחות מקום למי שאמונתו לא מתיישרת עם הקו השמרני והלאומני ביותר. האדישות לפגיעה בקהילות הליברליות איננה רק עניין פנים-ישראלי. היא מעמיקה עוד יותר את הקרע מול אחינו בתפוצות. מיליוני יהודים בצפון אמריקה וברחבי העולם, שרובם המכריע משתייך בדיוק לזרמים הללו.
יש מימד של אירוניה בעובדה שהפגיעות הללו התרחשו דווקא בתקופת הסליחות – ימי אלול וחגי תשרי. ימים שנועדו לחשבון נפש הפכו להזדמנות לבריונות מתפרצת בשם היהדות כביכול. מי שהשליכו אבנים וביצים על בית התפילה היו כנראה משוכנעים שהם מגינים על כבוד התורה. אחד מאלה שזרקו אבן על חלון בית הכנסת נראה עטוי טלית, ומזכיר במבט ראשון את הצעירים עם הציציות הארוכות שמשתתפים בקטטות המוניות. כל מה שנותר ממחויבות הלכתית ואמונית לא לפגוע באף אדם זה רק הסמל – טלית וציצית – במקום יראת שמיים ותשובה.
לפעמים, בשביל למצוא תקווה, עדיף לשוב אל השטח עצמו. בתוך הריק המנהיגותי נרשמה נקודת אור מפתיעה שהגיעה דווקא מבתי הכנסת האורתודוקסיים השכנים בדרום ירושלים. מהרגע הראשון הם חיזקו את הקהילה שנפגעה והשמיעו קול בהיר כנגד האלימות השיטתית. אולי השר לביטחון לאומי או ראש העירייה יוכלו ללמוד מהם.
