ועדת הכספים של הכנסת אישרה ביום רביעי השבוע להעביר עוד כ-15 מיליארד שקל למשרד הביטחון. ההעברה צריכה לאפשר לצה"ל לפרוע את חובותיו המיידיים לתעשיות ביטחוניות ולרכוש ציוד חיוני בארץ ובחוץ לארץ.
בימים עברו הייתה תוספת בסדר גודל כזה מעוררת סערה כלכלית, דיונים לתוך הלילה ודרישות להסברים. לא עכשיו; היא אוזכרה בתקשורת אך בקושי וכדרך אגב. לא מפתיע. כשתקציב הביטחון כבר גבוה מ-183 מיליארד שקל ומערכת הביטחון דורשת להגדילו לתקציב שיא של כ-200 (!) מיליארד שקל, 15 מיליארד נראים כסכום קטן. הם לא. בכסף כזה אפשר לבנות 6 בתי חולים לתפארת, לממן חלק ניכר מהקמת קווי רכבת קלה חדשים או להעסיק במשכורות גבוהות את כל המורים החסרים למערכת החינוך ולבנות עשרות בתי ספר. העובדה שליבנו גס בהגדלות תקציביות מתמשכות לביטחון ושאנחנו עוברים עליהן מיד לסדר היום מעידה על עיוורון ציבורי מסוכן. המשבר הכלכלי של מחצית שנות השמונים, שהתרחש בעיקר בגלל תקציבי הביטחון הבלתי-מרוסנים אחרי מלחמת יום הכיפורים, כבר מחכה לנו מעבר לפינה או שתיים.
תקציב להקמת בית חולים הם לא מצאו. נתניהו וסמוטריץ'
(שלו שלום)
אזכיר: מאחורי הנס הכלכלי הישראלי בארבעים השנים האחרונות עמד השלום. הסכמי שלום ונורמליזציה אפשרו לצמצם את הוצאות הביטחון המקומיות מ-13.5% מהתוצר של ישראל ב-1983 ל-4.3% מהתוצר בתשעה החודשים הראשונים של 2023. יבוא נשק ואמצעי לחימה ירד באותו פרק זמן מ-8% מהתוצר ל-0.8% ממנו. כך השתחררו במרוצת אותן השנים משאבי ענק מנטל הביטחון והוסטו לצרכיה הכלכליים והחברתיים של המדינה ותושביה. המעבר מכלכלת מלחמה מתמדת לכלכלת שלום והסדרים אפשר את צמיחת המשק מעוררת הקנאה, את העלייה המואצת ברמת החיים, את ההשקעות בחדשנות ובהייטק, את הרחבת התשתיות ואת הצבירה של עתודות מטבע חוץ לכ-242 מיליארד דולר.
החזרה לכלכלת מלחמות מאיימת כעת לא רק לעצור את המגמות החיוביות הללו אלא להפוך את כיוונן. מפריחה לבלימה. החשש מהשלכותיה ליכד את חברי הוועדה הציבורית המיוחדת לבחינת צורכי הביטחון של ישראל בעשור הקרוב, שהקים ראש הממשלה בנימין נתניהו באוגוסט 2024, בעיצומה של מלחמת חרבות ברזל. לראש הוועדה מונה פרופ' יעקב נגל, בעבר ממלא מקום ראש המטה לביטחון לאומי. בין חבריה: מיכל עבאדי-בויאנג'ו, בעבר וגם עכשיו החשבת הכללית במשרד האוצר, ותא"ל (מיל') מהרן פרוזנפר, בעבר היועץ הכספי לרמטכ"ל והיום ראש אגף התקציבים באוצר. הוועדה פרסמה את המלצותיה העיקריות (הגלויות והניציות) כבר בינואר 2025. משפט המפתח בהן שיקף בבירור את הגישה העוברת כחוט שני בכל הדוח, אף שלא זכה בשעתו לתהודה הראויה לו: "למיטב שיפוט חברי הוועדה, לא חוסר בתקציב ואפילו לא גודלו של הצבא הביאו לאסון 7 באוקטובר".
כנגזרת ממסקנה – כה נכונה! – זו המליצה הוועדה על הגדלה מתונה ומדודה של תקציבי הביטחון העתידיים: תוספת ממוצעת של כ-13.3 מיליארד שקל בשנה בעשור 2025-2034, מעבר לתוספות שכבר הובטחו. בתוואי שהציגה אמור היה התקציב לרדת מכ-123 מיליארד שקל ב-2025 לכ-101 מיליארד ב-2026, ולהצטמצם בהמשך גם כחלק מהתוצר. לדעת הוועדה, זו תוספת המספיקה לענות כראוי על צורכי ההתעצמות, ההצטיידות והחדשנות של צה"ל גם מול הסיכונים האורבים למדינה, ובראש ובראשונה הסיכון הגרעיני האיראני. סיכול האיום האיראני "בכל מחיר ובכל דרך" הוצג בדוח כצו הלאומי האסטרטגי העליון.
ההמלצות התקציביות המרוסנות של הוועדה, הודו חבריה, "לא נתנו מענה מלא" לדרישות של מערכת הביטחון, שהיו גבוהות מהן בסדרי גודל של עשרות מיליארד שקל נוספים מדי שנה ונראו לוועדה מוגזמות ולא מוצדקות.
מפרסום ההמלצות של ועדת נגל חלפו כבר כמעט שנתיים, שבהן לכל הדעות האובייקטיביות השתפר מצבה הביטחוני של ישראל (והידרדר מצבה המדיני) – ובה בשעה גדל ללא רסן תקציב הביטחון – הרחק מעל ומעבר לאותן ההמלצות. פה המקום לציין שנתוני תקציב הביטחון הם סוג של חידון בחרוזים, כתב סתרים. בדוחות החשב הכללי באוצר על ביצוע תקציב 2025 מאוזכרים "תקציב ביטחון מקורי" ו"תקציב מקורי נטו לפני הכנסה מיועדת" ו"תקציב כולל השינויים שחלו בו במהלך השנה" ו"תקציב כולל שימוש בעודפים" ו"תקציב מערכת הביטחון", להבדיל ממשרד הביטחון בלבד, ועוד ועוד. הפער בין המספרים רחב מאוד, מ-110 מיליארד שקל שאושרו לביטחון בתחילת 2025 ל-177 מיליארד שקל בסגירתה. השנה התמונה דומה ואף מחמירה: אחרי התוספת המיוחדת לכיסוי מבצע "שאגת הארי" באיראן (32 מיליארד שקל) ואחרי ההיתר שנתנה כאמור ביום רביעי השבוע ועדת הכספים של הכנסת להעביר עוד כ-15 מיליארד שקל למערכת הביטחון, תקציבה יעמוד על כ-183 מיליארד שקל. כל הגדלה נוספת תקרב אותו, כאמור, לשיא של 200 מיליארד שקל.
וזה לא הסוף. לפי אחד החישובים המקובלים באוצר, תקציבי מערכת הביטחון בשלוש השנים שחלפו מאוקטובר 2023 יסתכמו ב-565 מיליארד שקל, כלומר מעל לחצי טריליון. "סכום פנטסטי שאף אחד בארץ לא העריך שנגיע אליו ושנוכל לשאת בו", מדגישים שם. מרבית התוספות וההרחבות מיועדות ל"התעצמות", כלומר לרכש צבאי, חימושים ואמצעי לחימה מתקדמים.
מפת האינטרסים
יותר מהפרצות שכבר נפרצו בתקציב הביטחון כפי שאושר בכנסת, מודאגים נושאי משרות בכירות באוצר מ"הנחיה" מפתיעה של ראש הממשלה ולשכתו להוסיף מיד, עוד לפני הבחירות לכנסת, 300 מיליארד שקל לתקציבי הביטחון בעשור הקרוב – "תוך התעלמות גמורה מהמלצות הוועדה שהוא עצמו כונן". כאמור, שניים מחברי ועדת נגל שהוזכרו כאן מכהנים כעת בתפקידי מפתח במשרד האוצר. לשניהם ידע מקיף ואינטימי על צורכי הביטחון הבוערים וארוכי הטווח, ברמה ובעומק יוצאי דופן. עד כה הם עמדו כחומה בצורה נגד אותן "הנחיות" של ביבי והזהירו חזור והזהר מפני משמעותן הכלכלית: אישור תקציבי ביטחון מצטברים עד 2037 בסך של 1.8 טריליון שקל, לא כולל התאמות לאינפלציה. הכל בלי הנמקות מפורטות, בלי מפת דרכים אסטרטגית ובלי לסמן את המקורות התקציביים להוצאה העצומה.
עמיתי גד ליאור ציטט לפני שבוע התבטאות חריפה במיוחד של בכיר באוצר: "מערכת הביטחון מנהלת את התקציב שלה באופן כושל, לא שקוף ולעיתים לא חוקי. הדרישות של ראשי הביטחון מקופת המדינה באות על חשבון חינוך, בריאות, רווחה, תשתיות... אם זה יימשך כך", הזהיר, "עוד נמצא את עצמנו בלי כלכלה חזקה".
גם ראשי צה"ל הופתעו מהגודל והדחיפות של הנחיית ראש הממשלה. בשיחות סגורות הם מביעים הסתייגות ברורה מהחיפזון, האלתור והיעדר המקצועיות של ה"הנחיה" החפוזה, שלא משקפת להערכתם את "סדר העדיפויות הביטחוני הנכון הרצוי למדינת ישראל".
ומעל הכל מרחפות הבחירות הקרובות לכנסת. שר האוצר סמוטריץ', שמינה את שני חברי ועדת נגל לתפקידים הכי חשובים ומשפיעים באוצר, רוצה להגיע אליהן עם תעודת ציונים תקציבית טובה יחסית ועם גירעון מצטבר הקטן בהרבה מהמתוכנן. גם לנגד עיניו של נתניהו הבחירות הקרובות, בעוד כחודש, אבל ראייתו אחרת. הוא לא מתכונן להציג את עצמו במסע הבחירות כ"מר כלכלה" (נושא הגירעונות והחובות של ממשלתו הפסיק לעניין ולהטריד אותו מזמן) ולא כ"מר ביטחון" (תואר שאיבד לנצח ב-7 באוקטובר 2023), אלא כ"מר מלחמה".
ככזה, כמי שניהל בעיני עצמו את מלחמות ישראל עד הניצחון המוחלט, הוא דוחף כעת לאישור מיידי של אותם 1.8 טריליון שקל לעשור הבא, ויהי מה. זו הנדוניה וזו הערובה שהוא רוצה להביא לניצחון הליכוד בהנהגתו בבחירות. ויהי מה.
על כך בדיוק אמר פרופ' מנואל טרכטנברג, בכיר כלכלני ישראל ובעברו הציבורי העשיר גם מנהל המכון למחקרי ביטחון לאומי, בראיון ל"ממון" ערב ראש השנה: "נתניהו דוחף בכוח את המשק הישראלי למשבר כלכלי כמו בעשור האבוד אחרי מלחמת יום הכיפורים. משבר שהוביל לגירעונות בלתי-נתפסים, אינפלציה משתוללת, פיחות תלול בשקל, אפס צמיחה ואכילת עתודות מטבע חוץ".
אזהרה בעיתה.
