שוברים את הראש
30 יום נותרו עד הבחירות, שלושה שבועות נטו. הפוליטיקאים בטורבו, אבל הציבור נע בין בישולי חג לחופשות. אין כבר שמות חדשים ואין מעברים בין מפלגות. אולי רק פרישות. הקשב חלקי. מיד אחרי שמחת תורה המערכת תידרך: האזכרות לנרצחי הטבח בתאריך העברי, ומיד אחר כך גם 7 באוקטובר עצמו, יפתחו את הישורת האחרונה בהחלט של הקמפיינים. לכאורה תזמון מושלם לגוש השינוי כדי להכתיב את השאלה החשובה מכולן: על מה הבחירות? איזנקוט מדבר על המחדל שהיה, נתניהו מדבר על המלחמות שיהיו. סדר היום בינתיים בשליטה יחסית של ראש הממשלה. דף המסרים של גוש השינוי אמור להתמקד בחרדים, אבל בינתיים מתעסקים בעיקר בערבים. ככה זה כשהקמפיין של הליכוד מול איזנקוט והקמפיין של ליברמן נגדו, מהדהדים את אותו מסר משותף.
אולי לכן, אחרי עשרה חודשים של סירובים, ראשי המפלגות במחנה שמבקש להחליף את הממשלה הסכימו להיפגש סוף־סוף בחדר אחד. הם מבטיחים להקים ביחד ממשלה, אבל בקושי מסוגלים להיות אותה אופוזיציה. מאז נובמבר 2025, אז נפגשו במלון תל־אביבי אבל לא הצטלמו יחד, כל המאמצים לכנס אותם לעוד שיחה משותפת כשלו.
הפגישה המתוכננת במוצאי שבת במרתף של לפיד תהיה במרחב יחסית ניטרלי. המארח הוא יו״ר האופוזיציה אבל לא עומד בראשות אף רשימה, ובשונה מרוב המוזמנים, גם לא תובע לעצמו את ראשות הממשלה. זה מגרש ביתי בשביל בנט, שותפו למפלגה, אבל גם מוצא מכובד לאיזנקוט, שלהוט לקיום המפגש הזה יותר מכל היתר. יו״ר ישר מעוניין להיפגש לשם הפגישה. עוד לפני שהפך לראש המפלגה הגדולה בסקרים הוא ניסה להקים קבינט צללים, משוכנע שזה ייצר אווירה עבור בוחרי הגוש וראשי מדינות במערב.
איזנקוט וליברמן
(שאול גולן)
בני גנץ לא הוזמן למוצ"ש. גם אם היו מציעים לו כנראה שלא היה מתייצב. מעניין שגם יועז הנדל לא נקרא למעמד, למרות ההתמקמות שלו מעל אחוז החסימה בסקרים. בגוש השינוי מקפידים לא לקחת בעלות על יועזליכה.
בנפרד אגב הם נפגשים לא מעט. השבוע איזנקוט עם ליברמן, בשבוע שעבר ליברמן ובנט, לפני שבועיים בנט ואיזנקוט, ולפני שלושה איזנקוט וגולן. הפורום החשוב יותר, שנפגש בכל שבועיים, הוא של ראשי המטות. שם נסגרים העניינים הלוגיסטיים של הגוש, טוהר הקלפיות, התנהלות בוועדת הבחירות. זה לא מנגנון ליישוב סכסוכים אבל כן לשליטה בלהבות שעשויות לצאת משליטה.
האיום הלא־מדובר הוא קמפיין המפלגה הגדולה של איזנקוט, שיופעל ברגע האחרון. לכאורה, זה נועד להשיג יתרון ראש בראש מול נתניהו, אבל המנוע האמיתי הוא מול שני ראשים אחרים בתוך הגוש, תולדה של סירובם של בנט וליברמן להסכים מראש על כללים שיקבעו מי יהיה ראש הממשלה אחרי הבחירות. איזנקוט לא תובע מהם להכיר במנהיגותו, אלא יסתפק בהצהרה שראש המפלגה הגדולה הוא המועמד. הם מסרבים.
איזנקוט ובנט
(ללא קרדיט באישור גידו רן)
לא בטוח שחוסר הבהירות בפני עצמו לגבי הנהגת הגוש פוגע בגוש, אולי להפך, אבל המחיר האנרגטי גבוה. נתח נכבד מכל הופעה תקשורתית של ראשי המפלגות הללו נוגע לבוכהלטריה פוליטית במקום למהות. זה לא סיפור שמלהיב את הבוחרים, אבל כן מעסיק בצדק את המראיינים: בנט שבר את הפוליטיקה הישראלית כשהפך לראש ממשלה עם שישה מנדטים. היו לזה הסברים לשעתם, וגם כעת, בפרלמנטים שבהם הוא נודד משולחן לשולחן בפריפריה כדי לשמוע שהוא נוכל, הוא מקפיד להכיר בכעס ובאכזבה, אבל לא להתחרט. הנסיבות שהיו אז אינן קיימות היום. ובכל זאת בנט מקפיד לשמור לעצמו מרחב תמרון. לליברמן יש אפילו מנוף רציני יותר: הוא אמנם נשבע ש״יתהפך העולם״ לא יישב עם נתניהו, אבל גם שולל ממשלת רוב ציוני בהימנעות הערבים. זה עץ שיהיה תג מחיר לירידה ממנו.
הנדל. לא הוזמן למרתף
(גיל יוחנן)
ולכן איזנקוט חותר לתוצאה מהממת: אם יתקרב לקידומת 3, מתחריו בגוש עשויים לרדת לחד־ספרתי ואולי גם משאיפות ההנהגה. זו לא תעודת ביטוח, אבל פער תוך־גושי משמעותי יצמצם את המרחב המוסרי לתבוע את ראשות הממשלה. בטח אם איזנקוט יביא יותר מנדטים משניהם יחד. בסיטואציה שנוצרה, אף אחת מהמפלגות בגוש השינוי לא בסכנת אחוז חסימה. ובהתאם הוא יכול להרשות לעצמו. אם הוא יגרור את נתניהו למרוץ ראש בראש זה רווח נקי מבחינתו: הגוש של נתניהו לא מאורגן. שלוש מפלגות מימינו. משאבה חזקה מדי תפיל אולי שתיים מהן. גם זו דרך לנצח.
השלט של בן גביר וגוטליב. דז'ה וו
ביטחון מופרז
על בניין אותו מלון ירושלמי שאירח ב־2019 את קמפיין ״בנט ינצח על חמאס, שקד תנצח על בג״ץ״ נתלו השבוע שלטים דומים. שוב מפלגה מימין לליכוד שדורשת את תיק הביטחון לעומד בראשה, ואת תיק המשפטים למספר 2 שלו. תחושה קלה של דה ז׳ה וו. הפעם זה ״בן גביר יטפל בהם. גוטליב תדיח אותה״. לא צריך פירוש רש״י כדי להבין מי זה ״הם״ ומי זה ״אותה״. אצל בנט ושקד זה הסתיים תחת אחוז החסימה, בן גביר וגוטליב הם בינתיים המפלגה היחידה בגוש ששומרת על כוחה, בחלק מהסקרים אפילו מתחזקת.
כבר שנים שאלו התיקים הנחשקים ביותר בימין, אבל נדמה שהפעם יש שיא במספר המתמודדים בגוש: בכל אחת מהמפלגות מימין לליכוד תובעים את תיק הביטחון: יו״ר עוצמה יהודית בן גביר, השר לביטחון לאומי, שהכריז השבוע שבתחנה הבאה הוא מעוניין לוותר על ה״לאומי״ בלוגו שעל נייר המכתבים. יו״ר זהות משה פייגלין, שינהל מו״מ קואליציוני נפרד מסמוטריץ' וכבר אמר שבלי תיק הביטחון ״גם אופוזיציה לוחמת היא אופציה״. וכמובן יו״ר עמך ישראל עופר וינטר.
שלושת שרי הביטחון בעיני עצמם מניפים את אותו דגל של הגירה מעזה אבל בטוחים שרק הם יכולים. מולם ישראל כ״ץ נתפס פתאום כאופציה סולידית יחסית ונתניהו ינסה לשמור את המשרד אצלו. זה לא יהיה פשוט.
הסקר שחוזה יתרון לגוש נתניהו על מתנגדיו מהאופוזיציה הציונית זרע תבהלה במחנה השינוי, אבל גם במצודת זאב הוא צריך להדאיג. התרחיש הזה, שבו גוש נתניהו מתחזק, הוא גם זה שבו הליכוד מתרסק ל־18 מנדטים לטובת שותפיו. זה בעצם תנאי בסיסי כדי שכל החבורה מימינו תעבור: התכווצות הליכוד לטובת השותפים, כולל התיאבון המוגבר שלהם. בכנסת היוצאת לנתניהו היה 50 אחוז מהגוש. 32 מ־64. עכשיו הסקרים חוזים לו רק שליש. 18 מנדטים מ־54. אם אלו יהיו יחסי הכוחות בקלפי, הליכוד יידרש להתפרק מכל תיקי הליבה שלו.
הביקוש העז לתיק הוא בניגוד למחסור בביטחוניסטים בגוש נתניהו: בעבר נתניהו הקפיד על לפחות גנרל אחד בצילו - יואב גלנט, משה יעלון, או אפילו אבי דיכטר. עכשיו בליכוד הדרגה הגבוהה ביותר היא של תא״ל במיל' מירי רגב. הדמות הביטחונית הבכירה של הגוש היא עופר וינטר, שמחזיק באותה דרגה, אבל עם כל הכבוד לדברור ההתנתקות, גם בניסיון קרבי עשיר יותר. לוינטר יש גם דגל ייחודי של גיוס החרדים. בזה יש לו בידול מובהק מיתר המפלגות בגוש נתניהו. והוא גם היחיד שבאמת מכיר מקרוב את לשכת שר הביטחון, שם היה מזכ״צ תחת ארבעה שרים. בימין היום עבר צבאי במטכ״ל הוא כמעט חיסרון. בן גביר, שלא שירת בצה״ל, רואה יתרון בעובדה שהוא בא מבחוץ. פייגלין טען שוינטר הוא גנרל בקונספציה.
זה מעניין עוד יותר מול גלריית האלופים שמציג הגוש השני: הרמטכ״ל לשעבר איזנקוט, סגן הרמטכ״ל במיל' יאיר גולן, האלופים נעם תיבון, כמיל אבו־רוקון, אלעזר שטרן ונמרוד שפר. שלא לדבר על ראש השב״כ לשעבר יורם כהן והמשנה לראש המוסד רם בן ברק. מכל אלה, אפשר להעריך שתיק הביטחון יהיה פרס הניחומים בין איזנקוט, ליברמן או בנט. תלוי מי בסוף יהיה ראש הממשלה ומי יקבל את משרד האוצר.
התיק השני הנחשק בימין הוא המשפטים. מלבד גוטליב, טוענים לכתר גם שר המשפטים המכהן יריב לוין, המשוריין החדש בליכוד יעקב ברדוגו, שטוען שלוין ״יותר מנכשל״ ו״לא הביא הישג אחד לימין״. ויש גם את המשוריין דוד פטר ואת שמחה רוטמן, שלב העיסוק שלהם מכוון בדיוק לאותה פינה צפופה.
בגוש השינוי אגב, המועמד החזק ביותר הוא חילי טרופר. הובטח לו לבחור את התיק הבכיר אחרי איזנקוט, ובניגוד להערכות המוקדמות, זה לא יהיה תיק החינוך, שדווקא עליו יש הרבה קופצים במחנה האופוזיציה. מטעם ישר המועמדת היא עדי אלטשולר, מולה מירב כהן מיש עתיד ונעמה לזימי מהעבודה. דרבי פנים־גושי מסקרן, שאולי מספר משהו גם על סדרי העדיפויות.
לא רק ביטחוניסטים חסרים בליכוד של 2026, גם קבוצות אחרות שנתניהו דאג בעבר לוודא ייצוג שלהן: ברשימת הליכוד אין נציגות ליוצאי אתיופיה - משבצת שנתניהו הקפיד לאייש כששריין את צגה מלקו ב־2022 ואת גדי יברקן ב־2020. בכלל, יפה טבג'ה, מקום 21 אצל איזנקוט, היא כרגע הנציגה היחידה מהעדה שיושבת על משבצת ריאלית בסקרים, אחרי שמשה סולומון עזב את הציונות הדתית של סמוטריץ ופנינה תמנו שטה נותרה בכחול לבן של גנץ.
גם לדוברי הרוסית לראשונה אין ייצוג בליכוד במקום ריאלי. אדלשטיין פרש. זאב אלקין נדחק למקום ה־32 שאפילו בסקרים של פילבר הוא בחוץ. גם משבצת הלא־יהודי, שבדרך כלל אוישה על ידי נציג העדה הדרוזית, נדחקה למקום ה־41. דווקא כשהגושים מבוצרים, יש חשיבות לתתי־הקבוצות, שלא מצביעים בהכרח לפי רק ביבי ורק לא ביבי, אלא לפי העדה, המשפחה, השבט הקטן.
אבו שחאדה. בניגוד לאוטומט
(נחום סגל)
ערבים זה לזה
זר שלא מכיר את כללי המשחק בישראל עשוי להתבלבל מהכותרת שלפיה ועדת הבחירות המרכזית פסלה את כל המפלגות הערביות מריצה לכנסת. אבל אפשר גם לנסח כותרת הפוכה ומטעה בדרכה: במפלגה האיסלאמית הוצב במקום השני יהודי, ציוני, חילוני, סגן מפקד המשטרה שהיה גם קצין קרבי בצה״ל, ובאחת ממפלגות הימין העמוק, שנקראת עמך ישראל, הוצב במקום השני ערבי.
בניגוד לאוטומט שבו ועדת הבחירות, שהיא גוף פוליטי בשליטת המפלגות המכהנות, פוסלת ואז בג״ץ מכשיר, הסיפור של סמי אבו־שחאדה שונה. גם בלי ההצבעה הנדירה של השופט סולברג בעד הפסילה, סיכוייו לצלוח את בג״ץ נמוכים. הקונצנזוס הפוליטי, מבן גביר ועד יאיר גולן, סימן מראש את הכיוון. ובעיקר המאמר שפירסם ב־8 באוקטובר.
במשותפת זועקים במחאה, אבל פסילת אבו־שחאדה אחרי סגירת הרשימות משמעה נתח קטן יותר לבל״ד. טיבי לא יזיל דמעה. בגוש השינוי תמכו מעבר לשיקול הענייני, גם כי פוליטית זה לא רע להם: עדיפה משותפת מתונה יותר, ואולי גם קטנה יותר. אחת הסיבות להתכווצות הגוש בסקרים היא הגדלת הייצוג הערבי עם הקמת המשותפת וצירוף בל״ד. הפסילה של אבו־שחאדה היא צ׳אנס לתקן גם בגזרה הזאת. השאלה כיצד ינהגו בבל״ד: קריאה להצבעת מחאה נרחבת, להגדלת הייצוג הערבי, או להפך: חרם על הבחירות. הם מהמרים על האפשרות השנייה.
חזרה של המפלגות הערביות לאזור עשרה מנדטים, יכולה לקרב את איזנקוט שוב אל מחוזות ה־61. זו לא תהיה הפעם הראשונה שבה שיקול פוליטי יהיה מעורב בדיוני הפסילה. בפעם שעברה נציגי הליכוד לא הצביעו בעד פסילת בל״ד, שהריצה שלהם בנפרד שרפה קולות במגזר הערבי והייתה חלק ממפתחות הניצחון של נתניהו. עכשיו נתניהו דווקא מעוניין שהערבים ינהרו.
