לפני תשע שנים, במסגרת אחת מהמחלוקות הרבות שניהלנו בינינו, הוא קרא פומבית לפיטוריי מתפקידי כמרכז ועדת השרים לענייני חקיקה. הקריאה הזו לא הייתה מהסוג השקט. היא לוותה בהשבתה ארוכה של הוועדה, כחלק מהלחץ שהפעיל באותם ימים כיושב ראש הקואליציה על שרת המשפטים איילת שקד, שלה ייעצתי באותה עת. זה היה סוג של ריכוך מטרות שנועד לגרום לה לקבל את ההחלטה הנכונה בענייני. הימים נקפו, ורק כשמזכיר הממשלה התקשר אליי יום אחד להודיע לי שיו"ר הקואליציה "מבקש לנגב איתך חומוס", הבנתי שהקמפיין להדחתי הסתיים רשמית בכישלון, והעבודה המקצועית חוזרת לשגרה. ניצלתי. ובכל זאת, צלקת קטנה נותרה. השבוע, באופן כמעט משעשע, זומנתי לשמש עד הגנה במשפט שמתנהל נגדו זה שנתיים וחצי בבית המשפט המחוזי בלוד. זו גם הייתה הפעם הראשונה מזה שנים שנפגשתי מחדש עם ח"כ דוד ביטן.
מעדות שהייתי משוכנע שתארך חמש דקות, לכל היותר, ובמסגרתה אחזור על ההודעה שמסרתי במשטרה, המחלישה טענה עובדתית מסוימת מצד התביעה, מצאתי את עצמי במרכזו של דיון משפטי, פוליטי והיסטורי. הפרקליטות, בין שאר טענותיה, רואה בעצם הפגישה של ביטן עם מי שביקש להתמנות למשרת קאדי עניין פסול. לצורך כך היא מבקשת להסתמך גם על נוהל שהוציאה נשיאת העליון מרים נאור ז"ל בשנת 2017.
איילת שקד והנשיאה מרים נאור ז"ל. החיבור בין משפט לפוליטיקה אינו תקלה ואין הצדקה לבטלו | צילום: גיל יוחנן
על פי הנוהל, אסור לשופטים מכהנים המועמדים למשרה שיפוטית במחוזי או בעליון, להיפגש עם ח"כים או שרים החברים בוועדה לבחירת שופטים, שלא בנוכחות השופטים החברים בוועדה. האיסור שיצר הנוהל אינו סימטרי, והוא לא חל על מפגש של המועמדים עם השופטים החברים בוועדה. איתם דווקא רשאים המועמדים להיפגש באופן חופשי, וגם ביחידות. אפשר רק לשער את ההצדקה שנאור מצאה לכך.
יש כל כך הרבה מה לומר על סוג הטיעון הזה שמציגה הפרקליטות. על הניסיון להשליך מהוועדה לבחירת שופטים על הוועדה לבחירת קאדים, השונה ממנה לחלוטין; על הניסיון ללמוד מאיסור החל על שופטים בשאלת הפסול שיש בהתנהגותו של נבחר ציבור, ועוד על פוליטיקאי שכלל אינו חבר בוועדה. אבל נניח לכל זה. ניסיתי להסביר בבית המשפט שגם ברמה ההיסטורית, הנוהל הזה לא כובד מעולם באופן שבו מבקשת התביעה לתאר אותו, והפרקטיקה של מפגשים בין נבחרי ציבור למועמדים למשרות שיפוטיות לא נעלמה בעקבותיו. היא נמשכה, ובמידה רבה נותרה מקובלת למדי, ובעיניי גם בצדק גמור. וכאן החלה החריקה להישמע.
*
לשופטת דנה מרשק-מרום, שההליך של ביטן מתנהל באולמה, היה חשוב לומר שהנוהל הזה דווקא כובד. אלא שאני, מה לעשות, הייתי במשך שנים בדיוק האדם שאליו התנקזו כל המקרים שבהם זכה הנוהל להתעלמות מוחלטת. לא הטרחתי את עצמי לספר לשופטת על מקומות המסתור שבהם נאלצתי לראיין שופטים מכהנים המועמדים לקידום. ולא תיארתי בפניה את הדירה ברמת-גן עם המפתחות שנשארו עבורי בארון החשמל. לא הכברתי מילים על המפגשים בלשכות שופטים, שמעולם לא הופיעו ביומניהם, וגם ביחס לפניות לחבריי שעבדו באותה עת ביחידות ממשלתיות שונות, שבמסגרתן ביקשתי מהם לעשות שימוש בחדרי הדואר או המִּחזור לשעתיים של פגישה ללא הפרעות, בחרתי שלא לפרט יותר מדי.
ובכל זאת, כשהשופטת הכריזה, לכאורה מידיעה, שבפרקטיקה שופטים המועמדים לקידום מקפידים לא להיפגש עם נבחרי ציבור, הסברתי שבכל הכבוד, אני זה שמעיד על הנוהג הזה; וכעניין שבעובדה, הוא המשיך להתקיים לאורך כל התקופה שבה עסקתי במיון מועמדים לשפיטה. התשובה הזו עוררה חוסר שקט. כשנשאלתי כיצד הפרקטיקה הזו עולה בקנה אחד עם הנוהל של הנשיאה הסברתי שלרבים מהשופטים הוא היה "משול כחרס הנשבר". בכל זאת, הדיון אליו זומנתי התקיים למחרת יום כיפור.
הנרטיב ההיסטורי האלטרנטיבי, של שופטים שהליך בחירתם אינו עובר בפגישות עם פוליטיקאים, אף שהוא שגוי מן יסוד ‑ לא צץ משום מקום. הוא משרת את תפיסתם של רבים המדמיינים את עולם המשפט כתחום מדעי. עשיית משפט דומה בעיניהם לעריכת ניסוי שאמור להניב את אותה התוצאה בכל מקום ובכל זמן. ממילא העיסוק בזהות מבצעי הניסוי, והניסיון לבחור אותם באופן מסוים, הוא עניין שכמעט אין לו מקום. אלא שהמשפט אינו מתקיים במעבדה. הוא פועל בתוך זמן, מקום והקשר חברתי. לכן, ההפרדה בינו לבין הפוליטיקה והערכים הציבוריים מעולם לא הייתה אקוסטית כפי שנוח לעיתים לדמיין. אם מישהו באמת היה צריך תזכורות לכך, הימים האחרונים סיפקו כמה מוצלחות במיוחד.
*
תפילת יום הכיפורים בהפרדה שקיימה השנה עמותת "ראש יהודי" בגן מאיר בתל-אביב היא אחת כזו. רק לפני שלוש שנים הציתה הסוגיה הזו סערה משפטית וציבורית אדירה. תחילה נדחתה עתירת "ראש יהודי" שביקשה לערוך את התפילה, ושנה לאחר מכן, בהרכב שופטים אחר, עמדתה התקבלה. בשנה שעברה כבר התקיים האירוע בהפרדה בגן מאיר, והשנה, למראה התפילה השקטה והמרגשת שהתנהלה שם, כמעט קשה היה להיזכר על מה היה כל הרעש מלכתחילה. כמה שעות קודם לכן קיבל הנשיא יצחק הרצוג בעניינו של אלאור אזריה החלטה שונה מזו שקיבל בעבר הנשיא ראובן ריבלין, ולמעשה גם מזו שקיבל הרצוג עצמו לפני כשנה. הפעם התקבלה ההכרעה בשקט כמעט מוחלט. האווירה הציבורית השתנתה, ואיתה גם מצבו המשפטי של אזריה.
ההקשר הזה בלט השבוע גם במשפט נתניהו, והפעם בסוג של אירוניה היסטורית. אביחי מנדלבליט, מי שהגיש את כתב האישום נגד ראש הממשלה סמוך מאוד לפני הבחירות לכנסת ה-23, ונדמה היה אז שבכך הוא עשוי לחרוץ את גורלו הפוליטי, הוא עכשיו האיש שההגנה מבקשת ביוזמתה להעלותו לדוכן העדים סמוך מאוד לבחירות לכנסת ה-26. הרבה השתנה מאז הגשת כתב האישום, ובכלל זה האופן שבו המשפט ומידת הצדקתו נתפסים בציבור. מנדלבליט ‑ שהיה אז נכס תביעתי ‑ נתפס כיום כנטל, וכמי שעדותו עשויה דווקא לשרת את ההגנה. אלא שאז כמו עתה, המשפט הפלילי והעמדה הציבורית בעניינו קיימו ביניהם קשר הדוק.
לכן, גם אם מובן לי רצונם של רבים להיזכר כעת בתקופת איילת שקד כעידן הזהב של האפשרות לשנות את בית המשפט באמצעים לגיטימיים, ומתוך כך גם כתקופה שבה המשפט והפוליטיקה לא התערבבו זה בזה ‑ מדובר בדמיון ולא יותר מכך. החיבור בין משפט לפוליטיקה אינו תקלה. בוודאי לא כזו שמוצדק היה ‑ או אפילו ניתן היה ‑ לבטל באמצעות נוהל.
מה קרה בחדר שבו נפגש ביטן עם אותו מועמד איני יודע, ויותר מכך, איני מתכוון לערוב למה שעשוי לקרות בחדרים סגורים דומים. ספק גם אם אפשר לוודא שהחיבור שבין משפט לפוליטיקה לא ינוצל מדי פעם באופן מזיק. אלא שהניסיון לנתק בין התחומים ולראות את הקשר ביניהם כבעייתי בפני עצמו ‑ וכל זה כשהמשפט נושא תפקיד פוליטי, חברתי ותרבותי ‑ שגוי בוודאות.
