סביר להניח שאם שחקני נבחרת אירלנד היו יכולים לבחור בין שני משחקים נגד ישראל בליגת האומות לבין הגרלה לבית אחד עם רמניה של 2014, צרפת של 2018 וספרד של 2026, הם היו מעדיפים את האופציה השנייה: ניצחונות כנראה שלא היו שם, אבל בשלב זה של החיים נדמה שהאירים מעדיפים לקבל בראש מאשר את כאב הראש הכרוך מבחינתם בהחלטה לעלות למגרש נגד ישראל.
לראיה: אתמול, קצת יותר מיממה לפני שריקת הפתיחה, עוד פורסם כי השחקנים עצמם שוקלים להחרים את המשחק ברגע האחרון. הסיבה לכך היא שהסלידה האירית מישראל כל כך חזקה ושרירית, שעצם הנכונות לשחק מולה (בהרכב שיכלול שחקן ערבי, כידוע) נחשבת שם ל"נרמול" של כל מה שרע באנושות. בסיקור הנרחב של המשחק בעולם, שחורג לחלוטין מרמת העניין הספורטיבי במפגש בין שתי נבחרות בינוניות ביום טוב, נוצר צורך להסביר לציבור הרחב שישראל ואירלנד לא נמצאות במצב מלחמה ביניהן. "לא ראיתי שום דבר שדומה לזה", אמר מקור בצמרת אופ"א ל"אינדיפנדנט" הבריטי.
האירים מסתבכים מול קוסובו
(Visar Kryeziu, AP Photo/Visar Kryeziu)
הסנטימנט הפרו-פלסטיני באירלנד, ובכלל היחס המורכב (בלשון המעטה) כלפי ישראל, החלו הרבה לפני המלחמה בעזה, והם נובעים בין השאר מהאתוס האירי של תמיכה בעמים המבקשים להשתחרר מכיבוש זר: לכן, כשהמחתרות ניסו לזרז את סיום המנדט הבריטי בארץ ישראל, הן שאבו השראה מהמחתרת האירית, ויצחק שמיר ז"ל, איש לח"י, כונה "מיכאל" על שם מייקל קולינס, מנהיג המחתרת האירית. לאחר הקמת המדינה, וככל שהתנועה הלאומית הפלסטינית תפסה תאוצה, האירים לא היססו לקחת צד: אירלנד הייתה המדינה הראשונה באיחוד האירופי שקראה להקמת מדינה פלסטינית כבר ב-1980, כלומר לפני שכל השחקנים שיעלו על הדשא הערב נולדו.
החדירה של הקונפליקט הפוליטי והדיפלומטי למגרש הכדורגל הייתה שם גם ב-2005, כשנבחרת ישראל שיחקה מול אירלנד במוקדמות גביע העולם. המשחק בדבלין, שהסתיים ב-2:2, לווה בהפגנות פרו-פלסטיניות, שנראות כמו נוסטלגיה חביבה לעומת המצב כיום, שבו המשחק הביתי של האירים נגד ישראל לא ישוחק במולדתם, מתוך הבנה שזה עלול להיגמר רע.
למעשה, ההתאחדות האירית נקטה בכל אמצעי מלבד סירוב לשחק - שהיה גורר איתו סנקציות ועונשים - על מנת להימנע מהמפגש: מדרישה להשעות את ישראל, דרך ניסיון להשוות בין החלטת פולין לא לשחק מול רוסיה בעקבות הפלישה לאוקראינה (שהובילה להשעייתה של רוסיה), ועד בקשה לקבוע בהגרלה שלא יהיה מפגש כזה.
מרגע שאופ"א סירבה, עברה ההחלטה להתאחדות האירית, שהייתה תחת לחץ כבד לכבד את החרם (כפי שעושה איגוד השידור האירי באירוויזיון, למשל), ומאידך הייתה נאלצת לשאת בתוצאות של מהלך כה דרמטי, מהפסד טכני וקנסות ועד פגיעה ביכולת להעפיל ליורו 2028, שאירלנד היא בין המארחות שלו. גם המחשבה שנפילת הפור והעתקת המשחק ה"ביתי" לסרביה יקטינו את המהומה התבדתה במהרה.
וכך הגענו לרגע שבו משחק כדורגל של הנבחרת האירית ישודר במולדתה ללא שדר ופרשן מקומיים, על סמך פיד בינלאומי וללא כיסוי נוסף, רק מתוקף חוזים שנחתמו. גם חילופי חולצות בסיום לא יהיו, בהחלטה ישראלית לאחר שמאמן הנבחרת האירית, היימיר הלגרימסון - שהוא בכלל מאיסלנד - אמר ש"אנחנו לא משחקים עם רצח עם, אנחנו משחקים נגד רצח עם". האמת? בשלב זה של העימות, לא בטוח שהמילה "משחק" מתאימה פה.
