יום הכיפורים חלף לו לפני ימים אחדים. 7 באוקטובר עוד לפנינו, כאילו תאריך יכול להמתין מעבר לפינה וכאילו איננו חיים בתוכו מאז אותו בוקר. בין שני המועדים האלה אני חוזרת שוב אל חודש אוקטובר, אל שתי המלחמות שנפתחו בחג, שני אירועי הגיהינום ואל נקודות הדמיון שביניהם.
רק פעם אחת לפני כן שקעתי בכזו אימה, בחשיכה שנבללה היטב בכאב מפלח. זו הייתה חרדה משתקת שהגיעה משום מקום, בבת אחת וללא הסבר. נהפוך הוא.
ארבעה ימים לפני כן חזרנו מירח דבש במרחבי צפון ניו-יורק וניו-אינגלנד. התמכרנו לטבע פראי וצונן, שואפים בחמדה את האוויר, את ההרים והיערות, האגמים והנחלים של פארק אדירונדק. בישראל שרר עדיין חום לח ואילו כאן הוקפנו באודם סתווי שופע.
חזרנו כפי שקיוויתי לעונת השחייה הסתווית בישראל, מוקפים בשלל מזוודות, חפצים ומארזים של קניות. אני פורקת בעצלות תיקים וחבילות וקוראת תוך כדי כך בשקיקה שיר מאת המשורר הצ'יליאני פבלו נרודה. השיר חד וקצר וכולו עוסק במוות בין מיטות בית החולים.
שתי שורות קצרות לופתות את גרוני: "בצליל הזה המוות בא/ כמו נעל ללא רגל, כמו חליפה ללא אדם".
ואז זה בא פתאום: חרדה מלווה בזיעה קרה. אני רועדת ומתנשמת. אחי הוא רופא. הוא בודק אותי ואינו מוצא דבר: "יאללה! תוציאי את כל השמאטעס מהמזוודות! זה יעזור".
למחרת, בבוקר ישראלי צלול, ערב יום כיפור, אני שומעת חדשות. מקפיא אותי פחד שאיני מכירה. רופא המשפחה שלנו מציע ואליום ואני חוששת, כי מעולם לא נעזרתי בסם הרגעה.
"איך השינה?" שואל הרופא.
"כמעט ונמחקה לגמרי".
"הוואליום יעזור. את תראי. תבלעי ותירדמי".
נרדמתי.
הכביש מתחת ביתנו משום מה אינו נרגע. האותות דווקא מתגברים. "אין. אין זמן", אומר מישהו בגרוני. "זה מגיע!"
"מה, מה מגיע? ולמה את בוכה פתאום. תתארי לי את הפחד".
הכביש בשכונת בבלי מתפזר ומתכנס. הבטחתי לבעלי, עולה חדש מניו-יורק, שהנה קרב יום אשר הוא לא יום ולא לילה ותל-אביב תתרוקן מכלי רכב ושקט עז ישרור בה. אלא שברחוב שועטים כרגע שלושה תותחים מתניידים ואחריהם כלי רכב במגוון דגמים וצבעים. בעלי נותן דרור לגיחוך ציני: "נו, זו עוד מסורת שהבטחת אבל היא נמסה אל מול עינינו".
הטלפון בביתנו מצלצל. מופתע. זה הצלצול הראשון בעיצומו של יום הכיפורים. אמא שלי מאזינה. הקול שלה רועד.
״היה משהו בחדשות?"
"לא".
"כי גייסו את אבא!"
"סתם ככה? לקחו?"
"לא, גם את הרכב לקחו".
בשתיים בצהריים בדיוק פורצת ברחוב סירנה מקוטעת ומשליטה שקט.
"בואו למקלט", אני גוררת איתי את בעלי. הוא לא שמע מעולם אזעקה בלונג-איילנד. ברור לו שזה כלום. אני דוהרת למקלט שלנו מוצף המים. הקהל עוסק בניחושים פרועים. ואז זועק מישהו "שקט! חדשות!" מהטרנזיסטור בוקע הקול המדוד של גולדה מאיר: "אזרחי ישראל..." מי שחי אז מכיר את מילות ההמשך. הרופא שהגיש לי ואליום חיוור עכשיו כמת. "הלב שלך ידע את אשר ניבא". מהטרנזיסטור נושרות סיסמאות גיוס. שכנים ניתקים מן הקהל.
בימים הראשונים של המלחמה הייתה הבטן נעולה. לא רעבנו, אבל גם לא הצלחנו לאכול. המרכולים היו סגורים, המזווה היה די ריק ואנחנו חזרנו אל הדירה שלנו ואל מה ש(לא ממש) היה בה: שימורים של חומוס, קצת תרד ובצל יבש. זרקתי הכל לתוך סיר גדול עם סחיטה של לימון, בכל זאת נשואה לטורקי, וקצת תבלינים. אכלנו בשקט מתקשים לעכל את האוכל והחדשות.
כעבור ימים ספורים באוקטובר 1973 בני הכיתה שלי נוסעים לפקוד את בית הקברות בבארי, שם נטמנו זמנית החללים מסיני.
הכאב הנורא מדלג 50 שנה ושוב אנחנו ממהרים אל בתי העלמין של נרצחי 7 באוקטובר ושל החיילים שנפלו באותו יום בעוטף ושואלים בתדהמה: איך ייתכן שאיש לא הבחין ואיש לא התעורר בימים, בשבועות, בחודשים ובשנים שקדמו לטבח?
ההיסטוריה, מתברר, חוזרת על עצמה.
50 שנה אחר כך חזר גם סיר החומוס. הפעם היה זה חומוס בוואקום ומנגולד מהגינה. בימים שאחרי 7 באוקטובר, מול ראשים נפולים ולב שנשבר, התכנסה המשפחה, הפעם עם ענפים, ילדות ונכדות, סביב אותו הסיר הגדול.
הסיר לא ניחם אותנו. בימים ההם שום דבר לא היה מסוגל לנחם. אבל הוא היה מוכר וחם והעלה אדים, וכל אחד קיבל ממנו קערה. יש מאכלים שאינם מצילים איש, ובכל זאת הם מחזיקים לרגע את הבית ואת השפיות במציאות לא שפויה.
סיר חומוס, ירוקים ולימון
במקור לא היה בסיר עוד מקור של חלבון אבל ניתן בהמשך אופציה להוסיף לו עוף או טופו. אם כי גם ככה, עשיר ואדמתי, מלא בחומוס וירק, חמצמץ ועשיר, הוא פשוט נהדר על מצע של אורז בסמטי.
חומרים:
2 כוסות חומוס מבושל. אפשר להשרות ולבשל, לקנות קפוא, בוואקום (ובשימורים)
2 כוסות עלי מנגולד
1 כוס עלי תרד
1 גבעול כרשה דק ובהיר, חצוי לאורכו
1 בצל קלוף ופרוס
3-4 כפות שמן זית
2 שיני שום חצויות
2 כוסות מים (אפשר גם ציר ירקות או מים עם אבקת מרק ירקות)
¼ כוס מיץ לימון סחוט
1 כפית כורכום
1 כפית מלח
½ כפית פלפל שחור
הכנה:
1. מחממים את השמן במחבת עם שוליים גבוהים. מוסיפים את הכרשה והבצל ומבשלים על להבה בינונית עד שהם מתרככים.
2. מוסיפים את החומוס, המים, השום והתבלינים ומבשלים עוד חצי שעה.
3. מוסיפים את המנגולד, התרד והלימון ומבשלים ביחד עוד 10 דקות.
4. טועמים ומתקנים תיבול.
ואם רוצים גם חלבון:
• עוף: מחממים את שמן הזית ואז צורבים 4-5 שוקיים עד השחמה. מוציאים ומטגנים את הבצל כמו במתכון המקורי. מחזירים את העוף כשמוסיפים את הנוזלים והחומוס ומבשלים 50 דקות ולא חצי שעה. כל היתר נשאר אותו דבר.
• טופו: אפשר להוסיף פשוט קוביות של טופו, אלא שהן יספגו טעמים ויחלישו את התיבול. במקרה כזה היינו ממליצות להוסיף מעט מלח. אופציה שנייה היא להכין קציצות מטופו טחון, פירורי לחם וביצה ומלח. לסדר על תבנית מרופדת בנייר אפייה, למרוח שמן זית ולהכניס לתנור שחומם מראש ל-180 מעלות ל-20 דקות ומשם לתבשיל יחד עם המנגולד והתרד.
• דגים: פילה דג לברק יכול להיכנס פה יפה (ארבעה נתחים) יחד עם המנגולד והתרד (כלומר בסוף), וגם קציצות דגים עם התיבול שאהוב עליכם, אלא שאותן מכניסים משלב הנוזלים והחומוס.
כוכב עולה
מאחורי חנות התכשיטים הזאת שבעצם מוכרת מאפים יפהפיים ומוקפדים כמו בחו״ל עומדת הקונדיטורית הצנועה והמקסימה עינב אפללו. היא ובעלה הקימו מפעל קונדיטוריה לפני 12 שנים, אבל את החנות עצמה, "כוכבי אניס", שבה אפשר לקנות ולשבת ולאכול הם פתחו לפני שלוש שנים. תזמון בעייתי, רגע לפני שהמלחמה התחילה. והמיקום – בתוך מתחם מסחרי חדש במגדל-העמק. הימור עם הרבה סיכונים מסביבו, אבל ברוך השם, המקום מפוצץ ומכל האזור מגיעים אליהם ליהנות ממאפים מדופדפים בשלמות, מעוגות אישיות יפות כמו באינסטגרם, עם קרמים והפתעות, והכל ביד בלתי מתפשרת. אכלנו את כל התפריט וביקשנו עוד. אה, ויש גם כשרות מהודרת ואפשרות לספק לאירועים.
כוכבי אניס, מגדל-העמק
זכותנו לדעת
אכילת בשר ואדישות לסבלם של בעלי חיים אינן אותו הדבר. אנשים רבים שאוכלים בשר מבקשים לדעת כיצד גודל בעל החיים, באילו תנאים חי ומה עבר עליו בדרכו אל בית המטבחיים. הם רוצים לבחור בשר שגודל באופן אחראי ככל האפשר, ובעיקר להימנע מבשר שמקורו במשלוחים החיים.
השם הנקי הזה, ״משלוחים חיים״, מסתיר מאחוריו מסעות ארוכים ואכזריים שבהם מובלים עגלים וטלאים צעירים על פני אלפי קילומטרים, בים וביבשה, תוך צפיפות, פחד, תשישות וסבל רב.
אלא שעל אריזת הבשר אי-אפשר לדעת זאת. בשר המסומן ״תוצרת ישראל״ הגיע במקרים רבים מבעלי חיים שהובלו הנה מחו”ל בחיים. החוק קובע את ארץ הייצור לפי מקום השחיטה בלבד, ולכן התווית אינה מספרת לצרכנים היכן גודל בעל החיים ובאילו תנאים. מי שמבקש להימנע מבשר שמקורו במשלוחים החיים נותר למעשה בלי אפשרות לבחור.
כעת נפתח חלון לשינוי. משרדי הבריאות והחקלאות פירסמו הצעה לדרישות סימון חדשות במסגרת יישום התקנות האירופיות, אך ההצעה מחריגה את החובה לסמן את מקור הבשר. היא פתוחה להערות הציבור עד 8 באוקטובר 2026.
תו האיכות ״חי בריא״ השיק עצומה הקוראת לחייב סימון ברור של מקום הלידה והגידול. החתימות יצורפו להתייחסות שתוגש בהליך הציבורי.
זו אינה דרישה להפסיק לאכול בשר. זו דרישה לאפשר לאנשים לדעת מה עבר על בעל החיים שהפך לבשר שהם קונים, ולבחור בהתאם למצפונם.
