נתניהו, כך למדנו בימים האחרונים, הוזהר שחמאס עומד לתקוף אותנו בעוצמה שלא העלינו על דעתנו. נתניהו הוזהר ובחר להתעלם. הרשו לי לא להתפעל מהגילויים האלה. ראש הממשלה הוביל מדיניות שאמורה הייתה להכיל את חמאס, לדרוס את הרשות הפלסטינית ברמאללה ובתוך כך להמשיך ולהעמיק בכל האמצעים את האחיזה הישראלית בגדה. כל כך פשוט. ורגע אחרי שתפיסת עולמו חרבה, הוא מיהר למצוא את האחראים לחורבן. "מרד הגנרלים", כפי שכתב אחד מסייעניו. הם בגדו, ונתניהו הוכשל בזדון. האירוניה הזאת קיבלה ביטוי כואב וצורב בהופעתו של נתניהו בעצרת האו"ם בניו-יורק. הרשו לי לנחש: הנאום הזה, לפני האולם הריק, היה האחרון שלו כראש הממשלה שלנו. נתניהו, שנתגלה כדובר הרהוט ביותר של המערכת הישראלית אחרי אבא אבן, מסיים את כהונתו כפי שהחלה – בניו-יורק.
לריקוד הטנגו חייבים למצוא שותף. לאורך השנים שבהן ניהל הצד הישראלי משא ומתן עם הפלסטינים נחשפנו לשמות ולדמויות שבאו מעולמות לא מוכרים לנו. יאסר ערפאת היה המנהיג שרבין ופרס הניחו בסל שלו את כל המטבעות בנושא עתיד ההסדר מול העם הפלסטיני. הסוף ידוע: התקוממות שגבתה אלפי קורבנות בצד שלנו. תאמרו: זה מה יש, ועליך לדבר עם מי שמייצג אותם. בזהירות אקבע שהפלסטינים לא הצמיחו עדיין שדרת פיקוד אמינה ולכן, אני גם לא מתרשם מהשמות שמשליכים כעת לסל המגעים החשאיים איתם.
"יש להודיע לאנשים ולאפשר להם להשמיע את טענותיהם לפני שהממשלה שוללת מהם זכות המוגנת בחוקה". זהו כלל האצבע שטבע השופט טימותי קלי, כשחייב את נשיא ארה"ב דונלד טראמפ לבטל את האיסור שהוטל על אמצעי תקשורת להיכנס לבית הלבן ולסקר את הממשל. כך נזכיר גם לממשלת הימין על-מלא שנימקה כמעט כל מהלך שלה נגד כל מי שלא מסכים איתה במילה "דמוקרטיה", שבדמוקרטיה לא ניתן להפר כל מוסכמה, שעל פי חוק מותרת לכל אזרח, בלי קשר למי הצביע.
הרב אלחנן דנינו מספר בספר "השם אורי" שכתב לזכרו של בנו אורי ז"ל שנרצח בשבי חמאס עם חמישה מחבריו, על הרגע שלפני הקבורה, כפי שראה את אורי בפעם האחרונה: "הוא היה שלם. הוא נמצא זקוף, לא מקופל, וכך ידעתי שהחזיר את נשמתו בגאווה. לא כרע על ברכיו גם ברגעיו האחרונים. הוא עמד מול רוצחיו כפי שעמד מולם 330 יום – בקומה זקופה ובגאווה". קראו את הספר הכואב הזה ותזדעזעו פעם נוספת מהדרך שבה נתניהו ואריה דרעי הפקירו את השבויים שלנו.
ביום שישי בערב, כבכל שנה בערב סוכות, פתחו יעל ורמי אונגר את ביתם לחגיגה. הפעם הם ציינו 80 שנה לרמי. האונגרים תורמים בצניעות ובלי ששמם יוזכר, לכל דבר טוב אצלנו. להם אני מקדיש שורות אחדות משירו של פריץ נשיץ, "אדם ועץ": "יחפים, סבלניים עומדים עצים ביער דוממים כאחים למסדר צו השתיקה, מה רך אד הרטט של עלים נטולי קנאה. ענווים היה עלינו להיות, סבלניים כמו עץ. לתרום צל, זקופים לעמוד בברק, לקרוץ בלא מילים ללבנה, למות בעד חלום".
בקיצור, לתת.