לאחר שסקר בהרחבה את התמורות באזור ואת סיכוי ההצטרפות של ערב-הסעודית להסכמי אברהם, אמר ראש הממשלה בנימין נתניהו בנאום בעצרת הכללית של האו”ם: "לפני שנים אחדות עמדתי כאן עם טוש אדום כדי להראות לכם את הקללה הגדולה – הקללה של איראן גרעינית. אך היום הבאתי את הטוש הזה כדי להראות ברכה גדולה – ברכה של מזרח תיכון חדש בין ישראל, ערב-הסעודית ושכנות אחרות שלנו. לא רק שנוריד מחסומים בין ישראל לשכנותיה, אלא גם נבנה פרוזדור חדש של שלום ושגשוג. זה שינוי היסטורי. שינוי אדיר. עם הרחבתו של מעגל השלום, אני מאמין שניתן יהיה סוף-סוף לסלול נתיב אמיתי לשלום עם שכנינו הפלסטינים. אבל יש לזה סייג: ניתן להשיג שלום רק אם הוא מבוסס על אמת".
ועוד אמר נתניהו: "רק מי שסבלו אישית מקללות המלחמה יכולים להעריך באופן הטוב ביותר את ברכת השלום. ישנן משוכות רבות בדרך לשלום. אך אני מחויב לעשות כל שביכולתי כדי להתגבר על המכשולים האלה וליצור עתיד טוב יותר למדינת ישראל ולכל עמי האזור".
בסוף דבריו, שזכו גם לשבחי התקשורת העולמית, ציטט נתניהו דברי משה לעם ישראל בדרך לארץ המובטחת: "רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וְקְלָלָה". ובחרתם בברכה, סיים.
אלו, כמובן, לא הקטעים מנאומו באו"ם בשבוע שעבר אלא מנאומו בספטמבר 2023, ימים ספורים לפני 7 באוקטובר. תהום פעורה בין דבריו אז להיום, בתוכן, בסגנון ובדמותו-הוא. נתניהו מספטמבר 2023 נשמע כמנהיג אמיץ המוכן לצאת לדרך הקשה של הסכמי שלום ונורמליזציה נוספים עם מדינות ערביות ואפילו – שומו שמיים – עם "שכנינו הפלסטינים" כדי לחולל ביחד שינוי היסטורי ולכונן "מזרח תיכון חדש" – ביטוי רב-משמעות המיוחס לנשיא ישראל המנוח שמעון פרס.
בחלוף שלוש שנים, בספטמבר 2026, נתניהו שוב הגיע לבניין האו"ם בניו-יורק לשאת דברים בפתיחת העצרת הכללית. לא אותו נתניהו, לא אותו נאום. השוני העמוק משקף קודם כל את ההשפעה ואת הלקח של ראש הממשלה – ושל הישראלים - מהטבח של 7 באוקטובר ומהמלחמות בשבע החזיתות שפרצו בעקבותיו.
אבל לא רק.
אל דוכן הנואמים באו"ם הגיע ביום חמישי שעבר נתניהו סחוט, מכווץ, אפור פנים, סוחב בקושי; מקרין בדידות מייאשת. על דל שפתיו לא עלתה המילה שלום, או כל מילה נרדפת לשלום. נאומו היה גדוש סיסמאות שחוקות, נטול בשורה, נטול חידושים ובעיקר נטול תקווה. נאום תוכחה נגד העולם האכזר והאנטישמי "שכולו נגדנו" והצדקה מראש לכל פעולה מלחמתית כי "אין לישראל ברירה". אך רשימת מכולת של תלונות וקובלנות על היחס המפלה לישראל ומאבקיה אינה מענה נכון לגל גואה של שלילת זכותה לריבונות מדינתית ושלילת הציונות כתנועת שחרור לאומית. במקום להפריך את ההאשמות וההשמצות נתניהו בחר להיכנס לתגרה קולנית עם מבקרי ישראל, מראשי מדינות ועד ראשי ערים. זה לא הועיל ולא הוסיף כבוד, לא לו ולא לנו.
אפילו רמזיו על הכוונה להחיל ריבונות ישראלית על אזורי יהודה ושומרון לא עוררו הדים בדעת הקהל העולמית והישראלית. הכל טבע בים המילים שכמותן שמעו כולם לעייפה.
נתניהו נראה באו"ם כמנהיג בקצה דרכו הפוליטית, נאחז בכוחו המדולדל בקרנות המזבח של ראשות הממשלה, ולא מבין, כמו גיבורי הטרגדיות של שייקספיר, שעליו לפנות את הבמה ולרדת ממנה, כי תפקידו תם.
