משהו רקוב בממלכת נתניהו. לא מאתמול ולא משלשום. ועדיין, נראה שהריקבון והסירחון רק הולכים ומתפשטים. בעוד התקשורת הבינלאומית, לצד הישראלית, חושפת עוד טפח ועוד טפחיים מהאחריות של נתניהו למחדל 7 באוקטובר, השופרות שלו עוסקים למרבה המבוכה במבטא הלא-מספיק אמריקאי של המועמד לראשות הממשלה גדי איזנקוט.
בעוד "הניו יורק טיימס" מאשר את הדיווחים של שלומי אלדר ורות יובל בדבר אזהרה אמירתית שנמסרה ישירות לנתניהו בדבר התקפה גדולה של חמאס מעזה, ו"האטלנטיק" מאשש דיווחים ישנים של סמדר פרי על אזהרה מצרית דומה, יונתן אוריך ושאר החברים בערוץ 14, מריצים דאחקות בעלות ניחוח גזעני על אב שכול, רמטכ"ל לשעבר ומעל הכל אדם שהקדיש את כל חייו למדינת ישראל. זו הרמה, וזו גם הבעיה של "ממלכת נתניהו". מלבד השופרות והבייס, הקסם מתפוגג לו, התרגילים שקופים מדי, הבדיחות עלובות והבריחה מאחריות הופכת להיות מביכה.
האזהרות שעליהן דווח לראשונה בתקשורת הישראלית, המצרית והאמירתית, זוכות לאישוש של שניים מכלי התקשורת הנחשבים בעולם. עוד ועוד עדויות בדבר המחדל של נתניהו עצמו שסלל את הדרך בפני הטבח, הולכות ונערמות. האם מדובר בכלי תקשורת חסינים מטעויות? לא. ועדיין, אלה כלי תקשורת שזוכים לאמינות גבוהה ובדיווחי החדשות שלהם לפחות, גם בודקים נתונים ועובדות. אז יקפצו אנשי נתניהו על המציאה ויאמרו ש"הניו יורק טיימס" מפגין מדיניות אנטי-ישראלית מובהקת. אך "האטלנטיק" לעומת זאת, אינו נחשד כאנטי-ישראלי. גם הניסיון של אנשי נתניהו להטיל דופי בעיתונאים הישראלים, שלומי אלדר וסמדר פרי, נלוז ולא עובד. יש פה כבר מסה קריטית של עובדות ודיווחים שמבהירים את הסיבה לכך שנתניהו מתנגד כל כך להקמת ועדת חקירה ממלכתית, לא מוטה. נתניהו מ–פ–ח–ד. ההתעלמות שלו מהאזהרה האמירתית, ההחלטה שלו שלא לדווח עליה אפילו לראשי מערכת הביטחון, אינה יכולה להתפרש אלא כרשלנות, זלזול שהמשמעות שלו היא אחריות כבדה למחדל.
ואפילו אחרי שקיבל את האזהרה, באותו דיון מפורסם בראשותו ב-1 באוקטובר 2023, לא רק שהוא לא סיפר עליה, הוא אף הנחה את המערכת לשמור על שקט מול רצועת עזה. זאת אף שרונן בר, ראש השב"כ דאז, שיהפוך ברבות הימים לאויב משפחת המלוכה, דרש באותו דיון לתקוף את אותם פעילי חמאס מרכזיים שהכווינו טרור בגדה, מתוך הרצועה. נתניהו, כאמור, הנחה לשמור על השקט כדירקטיבה.
גם האזהרה המצרית שכללה מסר דומה, זכתה להתעלמות לפי כל הדיווחים הללו, מצידו של ראש הממשלה, שהיה שאנן מדי, ובמשך חודשים ארוכים דהר לתוך הקיר כשהתעקש להמשיך בהפיכה המשטרית, אף שהיה ברור שהיא תוביל לאסון ביטחוני. והוא לא התעלם רק מהמצרים או מהאמירתים, אלא גם מהתרעה למלחמה שהניח בפניו ראש השב"כ, ומראשי אמ"ן וצה"ל שהזהירו מאסון מתקרב. נתניהו מתנער גם מהאזהרות הללו וטוען שאף אחת מהן לא התייחסה לעזה. נכון, אבל האזהרות של האמירתים והמצרים כבר דיברו ספציפית על עזה ונתניהו, במקום להעלות זאת בפני דרגי המקצוע, פשוט מידר אותם. שליחי נתניהו טורחים להפיץ תיאוריות קונספירציה בכל הזדמנות, על כך שרונן בר והרצי הלוי הסתירו בכוונה מנתניהו מידע באותו הלילה, אך מתברר שדווקא נתניהו היה זה שהסתיר מהם מידע.
וכל האזהרות הללו עדיין לא מתקרבות אפילו לאחריות השערורייתית של נתניהו להפיכת חמאס למעצמה צבאית על גבול מדינת ישראל. הוא לא רק עמד בראש המערכת מאז 2009 והוביל את מדיניות העדפת חמאס על הרשות. הוא ולא אחר היה מי שדחף למימון חמאס בעזרת קטאר, מאז 2018. אותה פטרונית של האחים המוסלמים, שנתניהו תקף על במת האו"ם רק לפני כמה ימים, היא זו שנתניהו פנה אליה בבקשה לסייע בהעברת כספים לעזה, במקום כספי הרשות הפלסטינית (שבה הוא רואה אויב כמובן). והשערורייה העוד-יותר בלתי נתפסת, שיש לה הוכחות חד-משמעיות, היא שגם לאחר שנתניהו הוזהר ב-2019 שהכסף הזה מגיע לזרוע הצבאית של חמאס, לא פחות, הוא הנחה להמשיך להעביר את הכספים הקטאריים לעזה.
במילים הכי פשוטות: נתניהו בנה במו ידיו את המפלצת. הוא מעדיף לתת לשופרות שלו לתקוף את ראשי צה"ל ושב"כ, אף שכולם כבר פוטרו או התפטרו, בניסיון להרחיק את האש מגלימתו. אולם הוא זה שזילזל באזהרות צה"ל ואמ"ן, באזהרות שב"כ, וגם באזהרות ממדינות ידידותיות כמו האמירויות ומצרים. הוא זה שהעסיק ומעסיק יועצים שקיבלו שכר מקטאר כדי להשחיר את תדמיתה של מצרים בעיני הציבור בישראל והוא יכול להמשיך ולהאשים את התקשורת, את השמאל, את ראשי הצבא ואת ראשי השב"כ. בסופו של יום הוא האיש שהביא עלינו את אסון 7 באוקטובר, הטבח הגדול ביותר בתולדות עם ישראל מאז השואה.
