"הבאנו אתכם לפה" הוא משפט שאנשים אומרים לפעמים כאילו מגיעה להם תודה. כאילו הם עצמם הטיסו את המטוס, וכאילו מי שישב בתוכו התחייב בתמורה לא להתלונן לעולם. בסדרה הדוקומנטרית "תלושים" של כאן 11 מתברר כמה התנשאות יכולה להיכנס בשלוש מילים, וכמה כאב הן ממשיכות לייצר גם עשרות שנים אחרי הנחיתה. הגענו הביתה, עכשיו רק צריך לשכנע את מי שכבר נמצא בו שגם לנו מותר להרגיש בבית.
(ללא)
הסדרה של אבישי מלסאן צגהון (שגם מופיע בסדרה בתפקיד מצוין עם מונולוגים שנונים, כולל ההתייחסות ל"הבאנו אתכם לפה") עוסקת בישראלים יוצאי אתיופיה שעלו כילדים במבצע משה וגדלו כאן. דור 1.5, כפי שמכנים אותו. הם נדרשו להשתלב, להיות ישראלים, להשאיר מאחור את מה שיפריע לתהליך. אלא שגם אחרי שעשו את כל זה, החברה הישראלית המשיכה להזכיר להם מאיפה הגיעו. תשתלבו, אבל אל תשכחו מי פה בעל הבית.
מתוך העדויות עולה מחשבה קשה: גם אחרי מסע עלייה טראומטי, ההגעה לישראל לא הבטיחה מנוחה. חיכה כאן מסע נוסף, ממושך מאוד, בלי רגע ברור שבו אפשר להכריז שהגענו. את מבצע העלייה אפשר לציין בטקס חגיגי. את ההשתלבות קשה יותר לחגוג בינתיים, במיוחד כשמי שאמורים להשתלב עדיין צריכים להסביר למה היחס אליהם מעליב. קשה להגיד שהגענו לרגע של שוויון מלא, קשה להאמין שמשהו באמת השתנה מאז גל המחאה הנרחב בעקבות מותו של יוסף סלמסה ב-2014. למרות זאת, הטון של הסדרה די אופטימי.
הלב של "תלושים" נמצא בשיחות בין הילדים להוריהם. הילדים כבר הורים בעצמם, ויש דברים שהם רוצים להבין לפני שיעבירו הלאה את הסיפור המשפחתי. התרבות שניסו להתרחק ממנה כדי להתקבל הופכת למשהו שהם מבקשים להכיר מחדש. גם ההורים מקבלים מקום לספר, מעבר לתפקיד שהוקצה להם בסיפור הישראלי על העלייה.
יש משהו מלאכותי במעמד הזה. הסט נראה מסודר במיוחד בשביל שיחה שאמורה להיות אינטימית, והמצלמה בוודאי לא מאפשרת לשכוח שיש כאן הפקה. ובכל זאת, השיחות מצליחות להיות כנות, אמינות ומרגשות מאוד. המסגרת המתוכננת מאפשרת לדברים שקשה לומר ביום-יום להיאמר. יש רגעים מעוררי דמעות, והכוח שלהם נמצא במפגש עצמו, בניסיון של אנשים קרובים להבין מה עבר על מי שישב כל השנים לידם.
פרשת השמדת מנות הדם של עולי אתיופיה נוכחת כאן כפצע שעדיין פתוח. קל להכניס אותה לארכיון, לצד עוד פרשות שהמדינה מעדיפה לזכור כאירוע מצער שהיה ונגמר. אלא שהשפלה לא מסתיימת ברגע שבו מפסיקים לדווח עליה. היא נשארת.
"תלושים" לא תתקן את היחס של הממסד. אבל היא נותנת מקום לאנשים שבמשך שנים ציפו מהם בעיקר להודות על מה שקיבלו. לפני ששוב נגיד "הבאנו אתכם לפה", אפשר לשבת מול הטלוויזיה ולהקשיב למה שקרה אחרי שהם הגיעו.
בקטנה
עופר וינטר הגיע לראיון מפנק אצל איילה חסון, ומפתה לבקר את זה (הוא "עלה להתקפה" גם בערוץ 15). בעצם, אין מקום שבו מספר 1 ב"עמך ישראל" לא קיבל במה נוחה וכיפית. לפחות האתרוג תמיד מספק את הסחורה עם כותרות.
