אחת הקלישאות על מוזיקה גורסת שכשהיא נשמעת "עצובה" היא גם טובה יותר. זה אינה אמת אבסולוטית, אך לפחות אצל בק, זה נכון. 24 שנים אחרי Sea Change ו-12 שנים אחרי Morning Phase - האלבומים שהפכו את בק הנסן ממוזיקאי שנע בין סגנונות ליוצר רגיש שיודע לשיר על שברון לב - הוא חוזר לאותו אולפן, עם אותם נגנים, ומוכיח שהעצב שלו אינו רק תחפושת שהוא לובש מדי עשור.
Ride Lonesome, האלבום החדש שלו, נפתח באותו קו של Sea Change: גיטרה אקוסטית, קול בריטון עייף, והרגשה שכבר היינו כאן, ועדיין לא מדובר במיחזור. אם Sea Change נכתב בעקבות פרידה קשה, ו-Morning Phase היה הפרשנות המפויסת יותר של אותו כאב - Ride Lonesome הוא האלבום של מי שעבר שני שלבי אבל וחוזר אליהם עם פרספקטיבה.
עטיפת האלבום החדש של בק
ג'וי וורונקר על התופים, ג'סטין מלדל-ג'ונסן על הבאס, סמוקי הורמל על הגיטרות, רוג'ר ג'וזף מנינג ג'וניור על הקלידים, וניגל גודריץ' על המיקס - שהיו בשני האלבומים ההם, נשמעים בפגישת המחזור הזו כמו להקה שהזמן רק העמיק את הדינמיקה שלה. גם דיוויד קמפבל, אביו של בק, חזר לעטוף הכול בתזמורת - במיוחד ב-In The Night היפהפה, שמהדהד את River Man של ניק דרייק. עוד רגע מזהיר כאן הוא Bleed שמציג עבודת מיתרים מרטיטה מבלי לגלוש לקיטש.
לא כל שיר כאן מתקרב לגבהים של The Golden Age ו-Blue Moon, אבל Ride Lonesome הוא פרק שלישי ראוי לטרילוגיה שגם אם איש לא ביקש אותה, הוא חיכה לה בסתר ליבו.
