עשר שנים אחרי שיצא לאור, הגעתי ל״תישארי״ של תמי בצלאלי. לא ברור למה לקח לי כל כך הרבה זמן, אבל אם יש משהו שלקחתי מהספר היפהפה הזה, הוא שלכל דבר יש את הזמן שלו. את הספר קראתי בנסיעה לבודפשט עם בנותיי, והוא צבע לי את העיר האפורה בצבעי עיפרון שחורים ועזים – הצבעים של תמי.
לגיבורת הספר קוראים דליה, אישה שילדה שלושה ילדים משני בעלים שונים. היא ציירת, מאיירת ומורה לאמנות בירושלים. דליה יודעת להסתכל על אובייקט, לריב עם הנייר ואז להניח אותו שם בצורה מושלמת. ככה גם עם החיים שלה – היא מדליקה את כל החיישנים, מקבלת עצות מנשים (חיות ומתות), ובסוף בוחרת בדרך המיוחדת שלה, לא בלי סבל רב.
בשנה שבנה התאבד היא פוגשת את אהבת חייה – אישה יפה שחיכתה לה כל החיים בלי שאפילו ידעה את זה. דליה לא מתנצלת על גידול הילדים ועל עזיבת הבתים; היא בוחנת הכל בכנות לא שגרתית שמטלטלת אותי בין סמטאות העיר ההונגרית.
גם עם מותו של בנה היא בוחרת להתמודד בדרכה שלה – דרך כל כך חכמה, מלאת השלמה ואהבה.
אני קוראת את הספר בבית קפה ברובע היהודי, מציצה לרגע אל בנותיי, מנסה להבין איפה נמצאות הטעויות שלי בגידול שלהן, ואז חוזרת אל הספר. הן רבות וצוחקות ואני מבינה שהכל בסדר. גם אם שרטתי אותן שלא בכוונה, הן כבר נשים נהדרות בפני עצמן.
לרגע אני מרגישה שיש קווי דמיון בסיפור החיים של דליה, של תמי ושלי, אבל אז מבינה שזה תקף לכל הנשים בעולם.
תמי בצלאלי נפרדה השנה מהחיים בגיל 73 לאחר מחלה. היא פירסמה שני ספרים (״תישארי״ ו״הו-מאמה״) ואיירה רבים אחרים.
"תישארי". תמי בצלאלי
הוצאת כנרת, 2016
