אני טונשי. לא סתם טונשי - טונשי טהור. אם כבר לשחק את המשחק העדתי, אז משני הצדדים. אבל לראות על שלט מואר ברחוב את כינוי העדה שלי כל כך ברור וישר בפרצוף? לזה לא ציפיתי. כנראה שהחיים מלאים בהפתעות. "פלאפל הטונשים" הוא כנראה משהו עתיק בבת ים, מוסד פלאפל מקומי אמיתי. אני אמנם לא בת ימי, אפילו לא בטעות, ואי אפשר להכיר את כל מוסדות אוכל הרחוב בארץ - אבל אי אפשר להגיד שאני לא משתדל לטעום את כולם. עד לא מזמן המקום נקרא "פלאפל נועם", ועכשיו הכדור חזר למקומו - כדור של פלאפל, כמובן. המוסד קם לתחייה.
רחוב בלפור הוא אחד העורקים הראשיים שחוצים את בת ים במקביל לקו החוף. עד שהמציאו את הסופרמרקט, כל עיר מרכזית פעלה ככה: היית נכנס בקצה אחד של הרחוב הראשי ויוצא בקצה השני עם בית שלם ותכולתו. בלפור נשאר כזה עד היום - שוקק חנויות ואוכל רחוב מכל עבר.
בדרך כלל אני חולף שם בנסיעה מהירה, אבל תמיד מחפש מה מסתתר בין החנויות שיכול לעניין אותי במקרה של רעב רגעי (או קבוע, במקרה שלי). שם בדיוק התחבא פלאפל הטונשים.
בואו נסכים שהכנת מנה היא אמנות שהולכת ונשכחת. הרי יש בעיר אמנים של ממש שמסדרים מנת סביח כמו זר פרחים. בטונשים מכינים את הכדורים מנה-מנה מול הלקוח: כדורים טריים, חמים מאוד ובעלי אופי ואפילו עקצוץ חריף. הזמנתי מנה ושילמתי מראש כהרגלי בקודש, כדי להיות פנוי לאכול מהר ולחזור להסיע נוסעים.
אבל כאן מגיעה הבעיה: ההנדסה. קמצנים הם ברוך השם לא, אבל סדר הבנייה של המנה היה הפוך. שמו המון כדורים בתחתית הפיתה הגדולה, מעליהם ערמו סלטים, ועל כל זה העמיסו עוד גבעה של כדורים - עד שאחד מהם אפילו צנח למטה עוד לפני הצילומים.
הפלאפל עצמו טרי, מלא טעם וטעים, אבל צריך לזכור לשלב ולפזר את הסלטים יחד עם הכדורים תוך כדי בניית המנה. אכלתי את הכדורים מלמעלה, שבעתי כמעט רק מהם, ונסעתי הלאה. 20 שקל למנה זה אמנם בקצה העליון של המחירים לפלאפל, אבל עם קצת שיפור בריפוד הפיתה - זה לגמרי מקום ששווה לחזור אליו כשתהיה נסיעה לאזור.
• פלאפל הטונשים. בלפור 111, בת ים. כשר הנזק: 20 שקל למנה (גדולה)