עד לא מזמן היה דבר כזה "סתם סרט". הולכים לקולנוע, קונים פופקורן ומקווים ליפול על משהו טוב. יש שחקן מוכר? יתרון ענק. לא חייבים לצאת עם תובנות על האנושות או להתקשר למישהו בדרך הביתה ולהודיע שהקולנוע ניצל. לפעמים מספיק שנהנינו שעתיים. היום כל יציאה מהבית צריכה להיות "אירוע קולנועי", רצוי כזה שמדברים עליו שנתיים לפני שיצא ואורך יותר משלוש שעות. בשביל מותחן סביר כבר לא מתלבשים. בשביל זה יש נטפליקס.
"איש הלחישות". משב רוח מרענן
(ללא)
אלא שגם נטפליקס מתקשה לפעמים לספק את השירות הבסיסי הזה. בין סדרות שנמתחות הרבה מעבר ליכולת שלהן לבין סרטים שנראים כאילו נכתבו תוך כדי גלילה בטלפון, מתעורר געגוע למשהו פשוט: סיפור בלי יקום קולנועי ובלי שיעורי בית. לכן "איש הלחישות" הוא משב רוח מרענן, למרות שעלילת המתח שלו נראית כאילו נשלפה מקלטת שלקחת בטעות מ"ענק הווידאו" בניינטיז.
יש כאן בלש מיוסר ותעלומה שנוגעת אליו אישית. נדמה שכבר פגשנו אותו בעשרות סרטים, וכנראה שגם הוא היה שמח לקבל פעם תיק שלא קשור לטראומות שלו. אין חשש לספוילרים בטור הזה, אבל גם אין צורך להעמיד פנים שמדובר בהמצאה מחדש של הז'אנר. על הנייר, עוד דמות חבוטה בתוך סיפור מוכר. אלא שלבלש הזה יש את הפנים של רוברט דה נירו. זה משנה את הכל.
דה נירו הוא הסיבה ללחוץ על הפליי, והוא גם הסיבה להמשיך לצפות. יש שחקנים שמגלמים אדם עם עבר כואב, ויש את דה נירו, שהעבר כאילו מגיע איתו לחדר. הוא מעניק לדמות משקל שלא צריך להסביר במילים. פתאום הבלש הזה מפסיק להיות סעיף בתסריט והופך לאדם שמעניין להסתכל עליו. גם כשהחומרים מוכרים, הוא מצליח לגרום לך להרגיש כאילו הוא הדמות היחידה בעולם עם הצרות האלה. מה שהוא נתן ב"סנדק 2" הוא נותן גם ב-2026.
הגדולה שלו היא שגם אחרי כל השנים, וכל התפקידים שאנחנו מביאים איתנו לצפייה, הוא עדיין מצליח לעורר סקרנות. אנחנו הרי מכירים את הפנים האלה היטב. לכאורה, אין בהן שום דבר שיכול להפתיע. ובכל זאת, הוא מוצא בתוך הדמות עוד משהו, נותן לה חיים מעבר לתפקיד שלה בקידום התעלומה. במותחן, בדרך כלל רוצים לדעת מה קרה. אצל דה נירו רוצים להבין גם מה עובר עליו.
דה נירו נותן סיבה להישאר. הוא מזכיר למה פעם היה מספיק לראות שם של שחקן על עטיפת קלטת כדי לקחת אותה הביתה. "איש הלחישות" לא חייב להיות אירוע קולנועי. לפעמים מספיק סרט שנותן לשחקן ענק לעבוד. הקולנוע עוד בסכנה, אבל בינתיים יש מה לראות.
בקטנה
קו ישר עובר בין הראיון של רוני קובן עם אסף רפפורט ב"כאן 11" לזה של עמרי אסנהיים עם רמי לוי ב"רשת 13": בעלי ההון באים להתארח, והמראיינים דואגים שרוב השאלות לא יקלקלו להם את הביקור או יוציאו אותם קצת מאיזון.
