הנה טייק ש(כנראה) לא קיבלתם השבוע מבין 600 שרשורי "ראיתי את 'נז"א'" ו־6,000 שרשורי "לא ראיתי, אבל": בניכוי הפרט הקטן של האשמת הישראלים בפשעי מלחמה, מדובר באחלה פרסומת לתל־אביב וספציפית לחיי הלילה שלה.
מאז 'תעלת בלאומילך' לא היה סרט שכל כך אוהב־שונא את העיר העברית הראשונה. הוא מתרחש על גגות תל־אביב - מחדל שהשיר לא חלק מהסרט - בתור הלוקיישן שבו מגוללים 24 החיילים והקצינים את "חטאיהם", כמו בתא וידויים עם יובל אברהם בתפקיד הכומר. המצלמה מתמקדת בבתיהם של תל־אביבים אמידים והחיים שם נראים כמו פרסומת של 'דלונגי' עם סטייל של 'חלון אחורי'. זאת לא מליצה: בסרט של אברהם ורחל שור ניכרת השפעת הקלאסיקה של היצ'קוק, כשהסרט מציץ לחייהם של ישראלים "רגילים" דרך החלון ומשליך על האופן שבו הם מציצים לחיי תושבי עזה, ובאופן מתוחכם יותר על הצופים הדשנים במערב, ששמחים להציץ ולשפוט את כולנו. את המסקנות אפשר לדחות - נראה שזה כל מה שהמדינה עושה תיכף חודש כאילו אין בחירות - אבל הוא מצליח לספק הצצה לנשמה הקולקטיבית שלנו. ובכך, מה לעשות, אברהם ושור מתגלים גם כבמאים מוכשרים: 'נז"א' הוא אולי אסון הסברתי לדורות וקו פרשת מים בסבלנות הישראלית לכל יצירה חריגה, אך גם סרט חשוב ומרתק לצפייה.
סביר להניח שהרפרנס המועדף על מרבית הציבור הוא לא להיצ'קוק אלא לאשפית התעמולה הנאצית לני ריפנשטאל. זהו עלבון שלא ממש מתאים לסרט אבל הוא איכשהו לגיטימי, משום שאברהם ולפחות שניים מהמרואיינים בסרט נכנסו בעצמם לשדה המוקשים של ההשוואות האסורות. אז אם כבר כולם מאשימים את כולם שהם נאצים, אפשר להיזכר בבדיחה של וודי אלן: לפחות היו להם נעליים מבריקות.
מתוך NAZA
(צילום: באדיבות פסטיבל ונציה)
