"נעמי שמר – בין דשא לאבן", ערוץ 11, 21:30
"בין דשא לאבן", פרויקט בשני חלקים של שי להב ורון עומר על חייה של נעמי שמר ז"ל, מצייר את המשוררת והפזמונאית האגדית ברוח התקופה כמתבקש: בין קדושה מעונה (בהקשר הפוליטי) לקדושה מענה (בעיקר את עצמה אך גם את סביבתה). בשני ההיבטים טמונים עוד הרבה מאוד ניואנסים, סתירות ומורכבויות, שהסרט לרוב לא מחפש אותם וממילא גם לא מוצא – לא בדשא ולא באבן.
החלק הראשון, שמתמקד בשנים המעצבות של שמר ובאופן שבו יחסיה הטעונים עם אמא שלה הניעו ודיכאו אותה, הוא המוצלח מבין השניים, גם אם אין בו חידושים דרמטיים בהינתן ששמר לא הייתה נחבאת אל הכלים בחייה וגם אחרי מותה נוצרו סרטים (כגון "הרוח, החושך, המים" בערוץ הראשון) ונכתבה ביוגרפיה מקיפה ("על הדבש ועל העוקץ"). ובכל זאת, הפרק עובד בעיקר בזכות מרואיינים טובים (בראשם הבת ללי, שמצטיירת כסוכנת זיכרון נאמנה מבלי לטשטש אפיזודות לא נעימות) והמכתבים ששמר שלחה וקיבלה, שמאווררים את הפן המיוסר והמאוד ארצי באישיותה.
בהתאם, קטעי הארכיון מתפקדים כהדהוד למצבי רוחה המשתנים וכביטוי לצדדם מודחקים בדמותה הציבורית, זאת שהותכה (ברשות ובסמכות) עם הלאומיות המתפרצת של פזמוניה. מעטים זוכרים, למשל, את החושניות המרומזת של "החטא השביעי", שנכתב עבור חוה אלברשטיין ובוים בממזריות על ידי צדי צרפתי. הסיבה לכך היא כמובן "ירושלים של זהב", שאמנם העניק לשמר חיי נצח אך גם גזר עליה ריחוק מלכותי מתרבות הפופ והרוק, המרדניים והאינדיווידואליסטיים באופיים. שמר אף חוותה את ראשיתו של התהליך, כשמאיר אריאל שר את "ירושלים של ברזל" למורת רוחה (אירוע שלא מוזכר בפרויקט).
בין קדושה מעונה לקדושה מענה. שמר
(ללא)
וכאן נכנס החלק השני, שממחזר את סיפורי ההתנכלות לשמר על רקע תמיכתה בימין ובתנועת ההתנחלות, לצד היחס הבוטה שהפגינה כלפי ערבים, מהעלמתם מ"כיכר השוק" ועד לאמירות קיצוניות (או כך הן נחשבו אז). אולם מבלי להפחית בחומרת התיאורים, מהפניית הגב המחפירה של "צוותא" ועד למאמר המפורסם והקטלני של דן מירון, הם לא יצרו מומנטום של "ביטול" ובטח לא של "מחיקה": מקסימום עיקום אף אליטיסטי ובטל בשישים בציבור הרחב.
אגב, כשרבקה מיכאלי – אשת שמאל שנשארה חברה טובה - מזכירה דברים חריפים שכתב עליה עמיתי נחום ברנע, הסרט שוכח לספר שכל הפרשה אירעה ב-2001, כלומר כשעמדותיה של שמר היו ברורות וידועות זה שנים ארוכות. כמו כן, הטריגר לא היה דעה ימנית (נניח התנגדות למדינה פלסטינית), אלא הקביעה ש"הערבים אוהבים את הרצח שלהם חם, לח ומהביל, ואם אי-פעם יהיה להם החופש להגשים את עצמם, אנחנו נתגעגע לגזים הטובים והסטריליים של הגרמנים". תמוה שהסרט לא מביא את הציטוט: אפשר לחשוב שכיום הוא לא היה מתקבל במחיאות כפיים.
בקטנה
האם יש דבר שצועק יותר "טלוויזיה של החגים" מאשר הופעת אורח של ליהיא גרינר ב"בייבי בום"? חסרה רק שקופית שתשאל את הצופים והצופות: "מה, אתם לא בחופש? באסה".
