גם הבחירות הקרובות, כמו אלו שלפניהן, כבר מוכרזות כגורליות בתולדותינו. זו לא טעות, כמובן. האיומים גדלו, האתגרים התעצמו. ואם זה מרגיש מוכר, זה לא מקרי. החרפת המצב כאן היא אקסיומה. חיים על הקצה הם חלק מההוויה בישראל. ואחרי 78 שנה, נראה שהתרגלנו. לא בכדי הקונצנזוס היחיד בכל פרלמנט שכונתי הוא שמעולם לא היו בחירות חשובות יותר. כך, עד לסבב הבא. אבל מרוב בהילות כמעט ואיננו תוהים לפשר החזרתיות. כי אם בכל פעם דווקא עכשיו הוא הרגע המכריע מכולם, כנראה שמשהו מתפספס בין מערכה אחת לשנייה. לכן השאלה אינה מדוע מערכת הבחירות הנוכחית היא הקריטית מכולן, אלא למה זה תמיד נכון.
אפשר לתלות את זה במציאות שמקצינה. אבל ההסבר הנכון יותר הוא שהפתרונות שמיושמים פה לא באמת נוגעים בשורש. תסתכלו על מה שמאיים עלינו: ארגוני טרור ואנטישמיות ומשברים מדיניים וקושי כלכלי ופערי מעמדות וקיטוב חברתי ותחבורה ציבורית מקרטעת ומערכת חינוך שרחוקה משלמות ומה לא. הבטחות הבחירות בעשרות השנים האחרונות עסקו בכולם. הבעיה היא שהאיומים הם לא הסיפור. אלו תופעות שהיו ויהיו, בכל מדינה, במידה זו או אחרת. מדובר בפיצ'רים במערכת ההפעלה של העולם. אותם לא נמגר, ולטעון אחרת גובל בילדותיות במקרה הטוב או באחיזת עיניים במקרה הפחות טוב. זה לא אומר שצריך להיכנע להם. זה כן אומר שהמשימה האמיתית היא אחרת: צמצום מרבי שלהם. ובשביל זה צריך להסתכל על מקום אחר, על מה שמעצים אותם. על הבאגים במערכת ההפעלה הישראלית. אלו שהופכים איומים רגילים למפלצות. ההתעלמות מהם היא שהופכת כל בחירות ל"גורליות בתולדותינו".
נתניהו ואיזנקוט. כך, עד לסבב הבא
(Oded Balilty, AP Photo/Oded Balilty)
בישראל של 2026 יש ארבעה באגים כאלה. ואם תנסו לגעת במקור של כל בעיה מסביבנו, תגיעו לפחות לאחד מהם.
הראשון מוסדי. לישראל אין חוקה. אין לה מסמך מכונן אחד שמגדיר את הדנ"א שלה, את זכויות האדם והאזרח המוגנות בה ואת יחסי הרשויות. יש לה 14 חוקי יסוד, אבל הם לא מקיפים את התשובות שמדינה צריכה לתת לעצמה ביום שהיא נוסדת. במובן הזה ישראל היא לא רק נס אמוני, אלא גם משפטי. היא מתפקדת שנים בלי כללי משחק מוגדרים. כן, גם לבריטניה אין חוקה. אבל לבריטניה יש מעל 800 שנות מסורת מאז המגנה כרטה, ולנו יש 78. וכשחושבים על זה, היעדר חוקה הוא הבסיס לכך שכל רפורמה מתנהלת בחריקות או בגחמות; ששרים מתקשים להחיל מדיניות מול פקידות עיקשת; שאף ממשלה לא מתכננת 5 ס"מ מעבר לקצה האף; שהתקשורת מותקפת בקלות; שתקציבים נודדים עם הרוח; שמשילות הפכה סיסמה; שבית המשפט בסכנה תמידית. ולא, מגילת העצמאות אינה מספיקה. זה טקסט מכונן שלא מזכיר את המילה דמוקרטיה אפילו פעם אחת.
השני חברתי. שני המיעוטים הגדולים בישראל, חרדים וערבים, מהווים כשליש מהאוכלוסייה. הסיבות שבגללן חלקים גדולים מתוכם נמצאים מחוץ לאוהל הישראליות שונות לגמרי: אצל החרדים זו הכרעה אידיאולוגית, אצל הערבים - שאלה של זהות לאומית. אבל התוצאה דומה. רק כמחצית מהגברים החרדים עובדים, מיעוט קטן מהם מתגייס, וילדיהם? כרבע מילדי כיתות א'. בחברה הערבית הפשיעה משתוללת - רק בשנה שעברה נרצחו 252 בני אדם - וכמחצית מהתושבים מתקשים בעברית. הבאג הוא לא המיעוטים. לכל מדינה יש מיעוטים. הבאג הוא שמדינה בת 78 עדיין לא החליטה מה היא רוצה מהם, ובמקום מדיניות שילוב ניהלה משטר של פטורים והזנחה, ובמקום הכרעה העבירה תקציבים. וכל עוד חלקים כה גדולים מהשליש הזה לא מקבלים את זהותה הציונית של המדינה ולא חולקים את הסיפור שלה, כל איום כלכלי, ביטחוני וחברתי שלנו גדל פי שלושה. זו סכנה קיומית בעתיד הנראה לעין, גם בלי טיל אחד.
השלישי גיאופוליטי. ולא, הכוונה אינה לרוסיה, לסין או לאו"ם. מעל כל אלה נמצאת מערכת יחסים אחת בעלת משמעות קיומית: עם ארה"ב. והנתונים שם מדאיגים. לפי סקרים שונים, יותר אמריקאים כבר מזדהים עם הפלסטינים מאשר עם הישראלים. כמחצית מגילי 18‑24 מצדדים בחמאס על פנינו, ושיעור דומה סבור שישראל לא צריכה להיות ביתו של העם היהודי. כשליש מיהודי אמריקה מאמינים שביצענו רצח עם בעזה. קטאר היא חלק גדול מההסבר, אבל המשבר החל עוד לפניה. והבאג כאן אינו הסקרים. הבאג הוא שישראל מנהלת את הקשר החשוב בחייה משל היה קשר בין ממשלים בלבד. היא מטפחת את הבית הלבן והקונגרס, אבל מזניחה את העם: את הקמפוסים, את הקהילה היהודית הצעירה, את אלו שגדלים על טיקטוק. הימרנו על מפלגה אחת ועל דור אחד, ואין לנו תוכנית למי שיצביע בעוד עשור. המשך המגמה הזאת יוביל לאובדן התמיכה האמריקאית. ככה פשוט. ואיתה ייעלמו לא רק המטרייה המדינית והביטחונית, אלא גם חלק ניכר מהכלכלה ומתעשיית ההייטק, ויושלם הבידוד שאויבינו עמלים עליו.
הרביעי תפיסתי. לפני 129 שנה התכנסו הרצל ו-200 צירים באולם קונצרטים בבאזל, לבושים פראק כי הוא התעקש, וחלמו על השגרה שלנו. יובל אחר כך החלום התגשם. הציונות של אז התמקדה בשאלות ברורות: עלייה, התיישבות, ביטחון יהודי בארץ. אבל ציונות היא ערך נושם. היא לא הסתיימה עם הכרזת המדינה, ולכן היא חייבת להתאים את עצמה לזמנים. ו-78 שנה אחרי, דומה שהיא טרם עברה עדכון גרסה. האם כולם עדיין זכאים לעלות? מהי חובת המדינה כלפי יהודי שבחר לא לחיות בה? מה האיזון העכשווי בין "יהודית" ל"דמוקרטית"? לשאלות האלה אין תשובה ציונית מוסכמת, פשוט כי אף אחד לא טרח להגדיר מהי הציונות של מדינה בת 78, להבדיל ממדינה בת שנה. התוצאה היא שהציונות מצטמצמת בכל בחירות לשאלת הגיוס, ולא הרבה מעבר. כאילו הוויכוח על מי משרת מזקק לתוכו את כל מי ומה שאנחנו. וזו בעיה, כי התשובה לשאלה "מה ציוני בעיניך?" היא הבסיס לכל: לחוקה, למוסדות, לגבולות, לתפיסת הביטחון, ולעיצוב המקום הזה לא רק היום, אלא גם בעוד 129 שנה.
אז בבחירות הקרובות נדבר שוב על הכל: על מחבלים ואיראן ויוקר מחיה וצפיפות בכיתות וחרמות. תוכניות יוכנו, הצעות יוצעו, נאומים יינשאו. ובלי לגעת בארבעת הבאגים, נמשיך להדביק טלאים על מערכת שנאנקת תחת העומס. ארבע השאלות האלה לא ייפתרו במערכת בחירות אחת. אבל הן יכולות להתחיל להישאל בה. ואם לא, בסבב הבא נסכים שוב שאלו הבחירות הגורליות בתולדותינו. ושוב נצדק.
